מדיניות החוץ הטורקית נשענת על תחושות של עוצמה לאומית של העילית הפוליטית והביטחונית, שהיו קיימות - ברמות שונות של אינטנסיביות - עוד לפני עידן ארדואן. כוחה הצבאי של טורקיה מילא תפקיד מייצב בעידן המלחמה הקרה, וחילות משלוח טורקיים לחמו לצד ארה"ב בקוריאה (אך לא בווייטנאם) ובאפגניסטן. החברות בנאט"ו, שבמסגרתה היה לטורקיה משקל צבאי וגאו-פוליטי משמעותי, העצימה תחושות אלה. גורמים אובייקטיביים נוספים המעצימים את חשיבותה של טורקיה, בראייתה העצמית ובשיח הדיפלומטי מול אירופה, הם היותה "גשר אנרגיה" מהמזרח, ויכולתה לווסת הגירה המונית בלתי רצויה. גילוי שדה גז בים השחור, אף על-פי שגודלו עדיין לא ברור וניצולו ייקח זמן, כבר מוצג כמשאב אשר יהפוך את המדינה לעצמאית מבחינה אנרגטית, ואולי גם לשחקן חשוב בשוק האנרגיה הבינלאומי.
ברמה האידיאולוגית נלוות לכך - מאז עליית ה-AKP לשלטון, וביתר שאת בשנים האחרונות - השאיפות לביסוס מעמדה של טורקיה כמנהיגה טבעית של העולם המוסלמי, עד כדי קריאות, בחוגים מסוימים, לחידוש החליפוּת. אתאטורק ויורשיו - שפעלו לחילון תוקפני ולמחיקת ההיסטוריה (כולל שינוי הכתב) - הפנו עורף ליומרה העות'מאנית להגמוניה על-רקע זה. כעת, טורקיה הפכה לפעילה בארגון המדינות המוסלמיות (OIC). ב-2004 מונה נציג טורקי למזכיר הארגון והוא שירת בתפקיד זה עשר שנים. טורקיה גם אירחה שתי פסגות של חברות הארגון (2016, 2017). היא אף ניסתה להפעיל ארגון לשיתוף פעולה כלכלי כפי שחזה ראש הממשלה האיסלאמיסט הטורקי לשעבר נג'מטין ארבאקאן (1997-1996), המכונה 8D, הכולל שמונה מדינות מוסלמיות גדולות (אינדונזיה, אירן, בנגלדש, מלזיה, מצרים, ניגריה, פקיסטן וטורקיה).
בעידן ארדואן התחברה טורקיה עם כוחה הפיננסי של קטר, לתמיכה בתנועות איסלאמיסטיות (וביניהן גם חמאס). למרות היריבות עם אירן בתחומים מספר, והפער בתפיסת האיסלאם בין הרדיקליזם השיעי לסוני, היא לא היססה לארח את נשיא אירן דאז, מחמוד אחמדינג'אד (שנחשב פרסונה נון-גרטה במערב); ועדיין עוזרת לטהרן, בעיקר משיקולים כלכליים, לעקוף את הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה בגלל תוכנית הגרעין שלה. איש עסקים ממוצא אירני, ממקורבי בנו של ארדואן, אף נעצר בשל כך בארה"ב (2016). טורקיה אירחה פעמיים את הרודן הסודני המנודה עומר חסאן אל-בשיר (2008), אף שהועמד לדין בבית המשפט הבינלאומי על פשעי מלחמה בדרפור. ארדואן אף לא היסס והגן על אל-בשיר כשאמר: "מוסלמי אינו יכול לעשות טבח".
מול דאעש וחאמס
עמדתה של טורקיה כלפי דאעש הייתה, במקרה הטוב, דו-משמעית, כיוון שהכוח העיקרי שלחם בתחילה כנגד תנופת ההתפשטות של דאעש היו הכורדים בצפון סוריה, שבהם היא רואה אויב. נדרש לחץ מערבי כבד כדי שטורקיה תאפשר ללוחמי פשמרגה כורדים להגיע למובלעת קובאני הנצורה, כאשר זו עמדה בקרב קשה כנגד מתקפת דאעש. לאחר שהתגבשה הקואליציה להבסת דאעש, בהובלת ארה"ב, ובעקבות פיגועים קשים גם בשטחה, נרתמה טורקיה לפעילות נחושה יותר; אך במקביל, המשיכה לתמוך במיליציות סוריות שמקורן בארגונים המזוהים עם אל-קאעידה.
תמיכתו של ארדואן בחמאס (כזרוע פלשתינית של האחים המוסלמים) באה לידי ביטוי בתגובתו הנסערת של ארדואן למבצע "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008 - ינואר 2009): הוא פעל, יחד עם קטר, להביא לסיומו, ולאחר מכן תקף בפומבי את הנשיא שמעון פרס, בתקרית בדאבוס. הוא אף העניק גיבוי סמוי לארגון IHH ולמשט ה"מאווי מרמרה" ב-2010, שבלימתו הובילה להורדת דרג היחסים עם ישראל. גם לאחר ההתנצלות הישראלית ושיקום היחסים ב-2013, נמשכה התמיכה המופגנת בחמאס, אם כי ארדואן מקפיד שלא לפגוע בקשרים הכלכליים עם ישראל, ובסחר עם ירדן והמפרץ המתנהל באמצעות נמל חיפה. טורקיה מארחת בשטחה פעילי חמאס, כולל גורמי טרור פעילים; וכמחסה מפני סיכול ממוקד, העניקה באחרונה אזרחות טורקית לבכירי התנועה. כמו-כן נקט ארדואן קו תוקפני נגד הנורמליזציה בין ישראל לאמירויות.
היבט בעייתי נוסף עבור ישראל נוגע לפעילות הטורקית בירושלים. זו כוללת עידוד וסבסוד להגעתם של עולי רגל טורקיים, שנוכחותם תורמת (כלכלית ומוראלית) למוסדות מוסלמיים המזוהים עם חמאס והתנועה האיסלאמית בארץ (שגם היא זרוע של האחים המוסלמים). סוכנות סיוע החוץ של טורקיה (TIKA) תומכת במוסדות חינוך וחברה במזרח העיר, וטורקיה פועלת לקעקע את המעמד הירדני ולהציב חסמים לפעילות ישראלית בהר-הבית ובאגן הקדוש.
נגד מצרים, מתערב בלוב
ברמה האיזורית, הפעילות הטורקית מכוונת לערער את יציבותו של משטר עבד אל-פתאח סיסי במצרים, שארדואן רואה בו "חומס שלטון" בלתי לגיטימי בשל הדחת הנשיא האיסלאמיסט מוחמד מורסי (2013). פעילי האחים המוסלמים ממצרים מצאו מפלט ובסיס פעולה בטורקיה, ופעילותם ניכרת באמצעי התקשורת, ברשתות החברתיות ובפרסומים "מחקריים" מגמתיים. זאת, כחלק מהמאמץ המתמשך של טורקיה לפנות לקהלים מוסלמיים שבמסגרתו פתחה ערוץ בערבית (בשנת 2010) ברשות הרדיו והטלוויזיה הממלכתית. באותה שנה אנקרה גם הצטרפה כמשקיפה לליגה הערבית. היריבות עם מצרים על הבכורה באזור, שניכרה כבר בתקופת חוסני מובארק, התלקחה ביתר שאת מול סיסי, ומשליכה על מלחמת האזרחים הממושכת בלוב מאז 2014, בין "ממשלת ההסכמה הלאומית" (GNA) הפרו-טורקית, השולטת בטריפולי ובצפון-מערב המדינה והמזוהה עם האחים המוסלמים, לבין "הצבא הלאומי הלובי" (LNA) של חפתר, השולט במזרח המדינה ונתמך על-ידי מצרים.
מאז נובמבר 2019, אולי גם על-רקע הזעזוע בבחירות העירוניות, ארדואן (בתמיכת שותפיו הקואליציוניים הלאומניים, מפלגת MHP המכונה גם "הזאבים האפורים") העלה הילוך בהתערבותה הצבאית של טורקיה בלוב, וחולל בכך שרשרת מאורעות המערערת את היציבות באגן הים התיכון כולו במסגרת דוקטרינת "המולדת הכחולה" - Mavi Vatan. על בסיס מזכר הבנה עם ה-GNA, ולאחר מכן אישור פרלמנטרי להתערבות צבאית טורקית ישירה, שיגר ארדואן יחידות הגנה אווירית, מפעילי מל"טים וכוחות נוספים ללוב, וכן סייע בהעברת אלפי ג'יהאדיסטים סונים מסוריה לשדות הקרב בלוב. ההתערבות היטתה את הכף לרעתו של חפתר והביאה לנסיגת כוחותיו והסרת המצור שהטילו על טריפולי. בתגובה, סיסי מאיים - גם הוא באישור הפרלמנט של ארצו - לפלוש ללוב אם ימשיכו הכוחות הפרו-טורקיים להתקדם מזרחה. באוגוסט 2020, במעורבות גרמנית וכנראה גם אמריקנית, הושגה הפסקת אש המקבעת, זמנית, את המצב הקיים.
העימות בים התיכון
במקביל לתמיכתה בארגונים ובמשטרים בעלי גוון איסלאמיסטי, הלכה טורקיה והתרחקה מהמערב. סימן ברור ראשון לדרך החדשה, שאינה מתואמת עם המערב, היה סירובו של הפרלמנט הטורקי לאשר מעבר כוחות אמריקנים דרך שטחה לעירק ב-2003.
ארה"ב אומנם מקיימת עדיין בסיס אווירי חשוב באינג'ירליק (ובו ממוקם אף נשק גרעיני), ולנאט"ו ישנו בסיס המכ"ם קורג'יק (Kürecik) הנועד לעקוב אחרי ההתפתחויות באירן, אך בנסיבות שנוצרו וושינגטון אינה נסמכת על סיוע טורקי בפעולותיה נגד דאעש. נהפוך הוא: בעלי בריתה בשטח - הן בעירק והן בסוריה - הם הכורדים המזוהים כ-PYD, שנואי נפשם של הטורקים (כולל הממסד הצבאי, שבסוגיה זו אין הבדל בינו לבין ההנהגה הפוליטית).
המתחים בין טורקיה לארה"ב החריפו כאשר טורקיה סטתה משמעותית ממדיניות החימוש של נאט"ו ורכשה מערכות טילי קרקע-אוויר מתקדמות מדגם 400-S מרוסיה; ובתגובה (כמו גם בשל לחצים מתואמים של ידידי ישראל והשדולות היווניות) ביטלה ארה"ב את השתתפות טורקיה במיזם ה-35F (שחלקים ממנו היו אמורים להיות מיוצרים בטורקיה). אפילו כאשר התיר טראמפ לארדואן לתפוס רצועת שטח מידי הכוחות הכורדיים (שבחסות ארה"ב) בצפון סוריה, נלוו לכך חילופי דברים מכוערים שבהם איים טראמפ "להחריב את הכלכלה הטורקית" אם ארדואן יתנהג כטיפש, וארדואן הכריז, כי השליך את המכתב לפחארדואן אינו מהסס להתריס נגד מנהיגי אירופה (במיוחד הנשיא עמנואל מקרון) ולאיים כי יציף את אירופה בגלי הגירה ולהשתלח בארה"ב. התבטאויותיו הבוטות כלפי המועמד לנשיאות ארה"ב, ג'ו ביידן, הן הדוגמה האחרונה לכך.
יחסיו של ארדואן עם ולדימיר פוטין ועם שי ג'ינפינג מורכבים גם הם, אם כי הוא נזהר בכבודם. לאחר התקרית שבה הפילו הטורקים מטוס קרב רוסי שחדר לשטחם (נובמבר 2015) נמצאה הדרך להוריד את המתח ואף להגיע, כאמור, לעסקת נשק. טורקיה, רוסיה ואירן ("קבוצת אסטנה") מנסות לתאם את מדיניותן בסוריה, אולם מעת לעת שב המתח ופורץ, במיוחד לאחר תקריות אלימות בין כוחות רוסיים וטורקיים. אשר לסינים, אלה נוהגים כלפיו ב"כבדהו וחשדהו", בין היתר בשל התבטאויות בטורקיה התומכות במיעוט האויגורי (בעל מאפיינים טורקיים) בצפון מערב סין.
שוב מחלוקת עם יוון
במוקד ניצבת כעת שאלת המדיניות הטורקית במזרח הים התיכון. המאבק רב-השנים עם יוון נכרך בשאלה הלובית: לצד ההבנות על ההתערבות הצבאית, הכתיב ארדואן גם הסכם עם ה-GNA המחלק את המים הכלכליים (EEZ) במזרח הים התיכון, כך שלמצרים, ישראל וקפריסין לא תהיה גישה ליוון ולשוק האירופי ללא אישור טורקי. העמדה הטורקית מתעלמת מן הזכויות שמקנה הריבונות היוונית על-פי החוק הבינלאומי באיים כמו כרתים ורודוס על שטחי EEZ. עוד קודם לכן, ארדואן קרא תיגר על הסכם לוזן (1923) שקבע את הגבול בין טורקיה ליוון (וגם על הגבול עם סוריה ועירק).
המחלוקת על גבול ה-EEZ בין המדינות היא כמובן ריב על המשאבים שמתחת לפני הים, אבל גם ניסיון טורקי להשיג הגמוניה באזור ולנפץ את "פורום הגז של מזרח הים התיכון" (EMGF) שהוקם בראשית 2019. מהלך זה מעמיד אותה בעימות עם יוון ומצרים - המתבטא בתמרונים ימיים זה כנגד זה, ובשיגור ספינות מחקר סייסמיות של טורקיה למים כלכליים שיוון תובעת - וברמת העיקרון, גם עם ישראל (אף שזו נמנעת מלהתחייב לפעולה צבאית נגדה, לצד יוון או מצרים, ומסתפקת בהתייצבות דיפלומטית ובעשייה בזירה האמריקנית).
חשוב לציין, כי במערכה זו נרתמו הן איחוד האמירויות (בסמיכות זמנים להודעה על פריצת הדרך עם ישראל) והן צרפת לתמיכה חד-משמעית בעמדת מצרים ויוון, שחתמו ביניהן (6.8.20) על "מפה נגדית" לזו של טורקיה ולוב. צרפת, יוון והאמירויות גם קיימו תרגיל ימי משותף במזרח הים התיכון, המשקף את המתח הגואה מול טורקיה. גרמניה מנסה לתווך במשבר, ואילו בוושינגטון יש מחלוקת בין גורמים פרו-טורקיים מובהקים בעמדות מפתח בממשל לבין הלכי הרוח של הקונגרס (המגלה עוינות גוברת לטורקיה, כולל בשאלת רצח העם הארמני) ושל אלו בסביבתו של טראמפ הקשובים לעמדות ישראל, מצרים והאמירויות.
בנסיבות אלה, מתחדדת האפשרות של עימות צבאי בזירת הים התיכון. כאמור, לטורקיה צבא גדול ומצויד היטב ואין היא מהססת להשתמש בו. היא שלחה כוחות צבאיים לכמה זירות במזרח התיכון: צפון עירק, צפון סוריה ומערב לוב, והקימה בסיסים צבאיים בקטר ובסומליה. יש עדויות גם לפעילות טורקית בתימן אשר מאותתת על כוונות לזכות בהשפעה במצרי באב אל-מנדב. במזרח הים התיכון אוניות הצי שלה מלוות ספינות חיפוש אנרגיה באיזורים שבמחלוקת, והטרידו בין היתר ספינה ישראלית שעסקה בחיפוש גז בתחום שקפריסין טוענת לבעלות עליו. בקרבת חופי טריפולי הן הגיעו לסף עימות עם ספינה צרפתית שניסתה לאכוף את אמברגו הנשק על לוב, ופעולות הסיכול המנוהל על-ידי האיחוד האירופי - מבצע "איריני" - נמנעות בפועל מלהגיע שוב לחיכוך עם הטורקים.
מדיניות החוץ הכוחנית של טורקיה מלווה, מבית, על-ידי מאמץ לבנות תעשיה ביטחונית גדולה (בין היתר הופעלו בלוב מזל"טים תוצרת טורקיה, "Bayraktar"). המטרה המוצהרת שהציבה הממשלה עבור התעשיות הביטחוניות עד לשנת 2023 היא לספק 75% מצורכי ההתחמשות של הצבא הטורקי, ולהגיע לייצוא ביטחוני בסדר גודל של 10.3 מיליארד דולר.
בתוך כך רמז ארדואן בנאום בפני חברי מפלגתו בספטמבר 2019 שטורקיה אינה מכירה בלגיטימיות של הסדר העולמי המבוסס על ההגמוניה של "החמש" - החברות הקבועות במועצת הביטחון - שהן גם המעצמות הגרעיניות המוכרות על-ידי ה-NPT. במשתמע, הוא אינו שולל הרחבת הפעילות של טורקיה בתחום הגרעיני גם לכיוון של יכולת צבאית, על כל המשתמע מכך.
