על מה לא כתבתי בשנה החולפת. האמת לא היה צריך לחפש הרבה אחורה, מספיק לדפדף רק בחודשיים האחרונים. לא כתבתי על הבחירות שאולי צפויות לנו. לא יאומן. אני מגיע מאוחר מהעבודה ויושב לארוחת ערב. שלא כהרגלי הטלוויזיה עובדת על ערוץ החדשות. ביום יום אני כמעט ולא צופה בחדשות בבית. אין לי עניין בזה. כשאני נדרש לנסיעות מטעם העבודה אני מקשיב לגלי צה"ל תוך כדי רפרוף על עיתוני סוף השבוע באמצע השבוע שאחרי, כך שיוצא שחצי מהחדשות כבר לא ממש חדשות ושאר הידיעות כבר לא רלוונטיות. אין לי עניין להציף את עצמי כשאני גם ככה מוצף בסבבי חדשות בלתי נגמרים. חדשות בחמש, בחמש וחצי, בשש, בשש וחצי, בשבע בשמונה עד תשע וחצי, ושלא נדבר על תוכניות הבוקר שזה מבזק כל חצי שעה עם רצועה משדרת און ליין כל הזמן.
זה לא מועיל לא לי ולא לבנות שלי. אין לי עניין שהן יראו מה קרה בכבישי הארץ, וישמעו על עוד מקרה של רצח במסגרת "יישוב סכסוכים בעולם התחתון". יהיה להם מספיק מזה בחדשות בחמישים שנה הבאות. לפחות ננסה לתת להן ילדות רגועה, עד כמה שאפשר לומר את זה עליי. אז בערב הזה שבו ישבתי לאכול וצפיתי לצערי בטלוויזיה, הסתבר שהנה אולי אנחנו שוב הולכים לבחירות. אני רואה ראש ממשלה שרץ להקדים את ראש הממשלה החליפי בהודעה לתקשורת, ואני רואה ראש ממשלה חליפי עצבני כמו שאף פעם לא ראיתי אותו לפני, ואני לא מאמין שאלו הנציגים שלנו. בוועד עובדים יש טיפה יותר אחריות וטיפה יותר ממלכתיות. אז לא כתבתי על זה. לא כתבתי על תופעת הגננות המתעללות בילדים חסרי ישע. הלב עדין מכדי לספוג דברים כאלו, והלב שלי חלש מכדי לדמיין את זה.
אני לא נכנס לצפות בסרטונים המופצים ברשת של צילומי הגננות המתעללות. אני מצטער. אני לא בנוי לזה ואין לי כוח רגשי לכתוב על דברים כאלו. לא כתבתי על המקרה המטורף בעיר אילת. והמספר הזה של שלושים, מסתבר שהוא בכלל מספר שאחד החשודים במעשה נקב רק כדי להרחיק את עצמו מהעבירות שנעשו שם. והתקשורת יודעת שזה מספר שננקב על ידו כשבכלל מדובר בפחות, אבל ממשיכה לנקוב גם היא במספר הזה. שלושים עשרים או עשרה. מה זה משנה? יש כאן מישהי שנרצחה וממשיכה להלך בינינו. יש כאן ילדה שחייה כבר לא יהיו חיים והוריה כבר לא יצליחו לחזור לאף שגרה. איך אפשר לדבר בכלל על שגרה? למי אכפת עשר או עשרים?
לא כתבתי על המחאות שעולות כאן בכל שני וחמישי. זה נהיה אופנתי להפגין ולמחות. כולם מדברים על ביבי, איש לא מדבר על צדק. לא מאמין לאף אחד. כל הפגנה שאנחנו רואים ממומנת על-ידי מישהו. מישהו שילם על האוטובוסים, הלך לעירייה לבקש אישורי הפגנה, ודאג להביא שלטים וחולצות. הפגנה היא לא אירוע תמים כמו שזה נראה, ולא ספונטני כמו שנהוג לחשוב. אין לי עניין להיות ניצב בהצגה של מישהו אחר. עשיתי זאת מספיק פעמים במכרזים לעבודה בעירייה ובמקומות אחרים. ניצב לתפקיד שתפרו למישהו אחר.
שמאל ימין
לא כתבתי על טרור הבלונים. זה נראה לי מוזר להצמיד מילה כמו טרור - לבלונים, שמזכירים לי יום הולדת ו"מעשה בחמישה בלונים". איך מדינה כמו שלנו, עם צבא ועם סייבר מתקדם, מתעסקת בכלל בדבר כזה דימוקולו? ומה נגיד לתושבי העוטף שחיים במציאות הזו כבר שנים? חכו שזה יגיע לתל אביב ואז נטפל? לא כתבתי על תוכניות הריאליטי ועל ההתבטאות של צחי הנגבי או ח"כ כזה או אחר. לא כתבתי על הסדרה "יהודים". צפיתי בדרך כזו או אחרת בכמה דברים מצחיקים שהם עשו, והפסקתי ברגע שהם צחקו על קודשי ישראל. חופש הביטוי הפך להיות חופש השיסוי. לא כתבתי על קשישים שחייהם גוועו, ועל הבדידות ההולכת ומשתלטת. על תופעת ההתאבדויות ועל תופעות חברתיות אחרות.
כן כתבתי על המגיפה הזו שנקראת קורונה ומלווה אותנו כבר חצי שנה. לא נראה שהיא הולכת לאן שהוא בקרוב. כתבתי מדם ליבי על מצבו הרע של חינוך הממלכתי דתי בעיר ובארץ. אנחנו עולם הולך ונעלם. עכשיו הגיע הזמן לבחור - דתי או חילוני. אנחנו, לפי אחד המטיפים, "דתילונים". האמצע נגמר, ויש נגד או בעד. בעד ביבי או נגד ביבי. או שמאל או ימין. או שחור או לבן. או כיפה שחורה או כלום. זה הכל או כלום. ותודה לרב העיר שבאמת מנסה להבין אותי בכל פעם מחדש, למרות כל העומס על הראש שלו, וחולק עימי מהארותיו המחכימות.
כתבתי על החיים הלא נעימים של להיות נבחר ציבור, וכתבתי על תופעת הקורקינטים והבימבות החשמליות. גם סיפור על גשם ראשון שהתחרה בתחרות הסיפור קצר של ידיעות אחרונות, והפסיד לסיפור על קומקום שהתחיל לדבר.
כתבתי על האלימות המתגברת, על הפזורה המשתוללת ועל נס חנוכה שקרה לי ולבני משפחתי. כתבתי על שבעים מלידות ברשת, שזה אולי הדבר הכי טוב שקרה לי השנה (אחרי הרגע שבו מרתי הסמיכה אותי להיות ממונה על הכביסות ומרככי הכביסה). מסורת עתיקה של יהדות הודו קיבלה במה וכנראה יום לאומי בלוח השנה היהודי ישראלי.
נזכרתי בבית הספר בן עטר של פעם, בצילום של פעם, נפרדנו מסטודיו שמונה ונפרדנו מהרב עדין שטיינזלץ. כתבתי על חינוך, וכתבתי על עימות מול שכן עצבני שנמנע רק כי לא רציתי לסיים אחרת, והעדפתי להפסיד. אולי לא. לא יודע. החניה מול הבית שלו פנויה עד הרגע הזה. ניסיתי לשנות התנהגויות פסולות בקרב שכנים. את הרעש והמוזיקה, את שקיות האשפה ליד הדלת, את הנעליים שמשאירים מחוץ לדלת משל הבית הוא מקדש הבהיים. נעליים שהביאו איתן ארון מסודר, ונתנו לי להבין בצורה פשוטה איך מכשירים בנייה בלתי חוקית אצלנו. ולסיום, מסכם שנה לא פשוטה בכלל. שנה משוגעת שאף תחזית אסטרולוגית לא צפתה, ושוב השנה אני מבטיח שאשמור את התחזית האסטרולוגית לשנה הבאה, ואבדוק אותה אל מול המציאות בשנה הבאה. ושוב אשכח. מתגעגע לשגרה. שנה טובה ומתוקה, תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
