יום כיפור הוא יום מיוחד. נדמה לי שגם לאלו שרחוקים מיום הכיפורים של רובינו בדימונה, יש תחושה אחרת ביום הזה. מעיון קל בעיתון, אני מוצא שלל עצות ורעיונות איך להעביר את היום הזה. החל ממסעות האופניים שכולנו מכירים, ועד להמלצות לספר טוב או סרט טוב. אגב אופניים, אני נזכר בדיון שנערך במסגרת לימודיי בקורס סוציולוגיה אי-שם לפני כעשרים שנה.
המרצה ד"ר מיכאל פייגה ז"ל העביר את הקורס, ומצאתי את עצמי נקשר אליו ולמקצוע משיעור לשיעור. מה שקסם לי בשיעוריו, היה הרוגע שלו והיכולת שלו לקבל דעות גם כשהן לא עולות בקנה אחד עם מה שהאמין בו. זה לא מקובל באקדמיה, ולא אצל דוקטורים ופרופסורים שהדבר האחרון שהם יסכימו זה להודות בטעות או חלילה לקבל דעה מנוגדת לשלהם. לא מרצה אחד או שניים השתיקו או הוציאו אותי משיעור שלהם, רק כי כפרתי בתורת הכלכלה החופשית שלהם, כלכלה שבאה בלי חמלה ובלי רגש.
אני נזכר באחד השיעורים שבו ציין ד"ר פייגה, שיום הכיפורים הוא בין החגים הבודדים שלא קיבלו אופי חילוני כמו חגים אחרים - חנוכה או פורים או טו בשבט, והוא נשמר עדיין במתכונתו היהודית-דתית. מאחר שלא כתבתי בשיעורים האלו כי ידעתי שאין סיכוי שאני אבין מה כתבתי, היה לי זמן לשאול שאלות. לפעמים ביקשו ממני לשאול את המרצים שאלות, רק כדי לעכב טיפה את אלו שלא עוצרים להפסקה. הרמתי יד והוא אישר לי לדבר. "האם אתה מתכוון ליום הכיפורים של סרטי הווידאו ורכיבת האופניים בתל אביב, או ליום הכיפורים של בית כנסת ותפילות מבוקר עד ערב בדימונה"? שאלתי. הוא חשב לרגע ואז תיקן. "כן גם יום הכפורים הוא לא אותו יום כיפורים".
הוא ידע לקבל גם אמירות שלי שהיו פחות במקומן. הערות שנאמרו מפיו של סטודנט צעיר ודעתן ועל חלקן הייתי מוותר בשמחה. חמש עשרה שנים לאחר מכן נרצח ד"ר פייגה בפיגוע במתחם שרונה תל אביב. כמה מוזר שאני נזכר בו עכשיו, ערב יום הכיפורים, כשספרו שיצא לאור לאחר מותו נקרא "על דעת המקום", פסוק הנאמר בתפילת כל נדרי של ערב יום הכיפורים. כמה רגעים לפני הזכרת הנשמות אני מזכיר את מיכאל פייגה ז"ל. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
אז אני מוצא בעיתון המלצות רבות איך אפשר למנף את היום הזה, שבו לא יהיו מסכים או טלפונים ניידים. איך להכין את עצמך כראוי לצום, ושלל טקסים ותפילות אלטרנטיבות בצל הקורונה, שמגיעים אלינו בסידורים בהוצאת ידיעות אחרונות. שוב, ככל שהדבר חזק יותר במקומות מסוימים בתל אביב, אין לזה כמעט ביטוי בעיר שלנו דימונה.
שעות קריטיות
עשרים ושתיים שנים חלפו מאז הגעתי ליום כיפורים של צה"ל. כמש"ק או רכז דת או איך שקוראים לזה היום. נפלה בחלקי הזכות להישאר בבסיס בשני לילי סדר, בראש השנה אחד וביום כיפורים שנה לאחר מכן. בעזרת נשמות טובות גם שבתות הגיעו אליי בשנה האחרונה לשירותי. בראש השנה הזה ראיתי מקרוב כיצד בנישי"ם תוקעים בשופר בשניים. אחד תוקע והשני עומד לידו עם סטופר. משהו שלא ראיתי עד אז.
ביום הכיפורים חשב מי שחשב שאם כבר אני נשאר, אז כדאי שאעשה גם שמירות במסגרת סבב השמירות. כך מצאתי את עצמי יושב בעשר בלילה בעיצומו של צום, מהרהר על יום כיפור של דימונה מרחק חצי שעה נסיעה מהבית. מאחר ששובצתי למשמרת השלישית, הרי שאת תפילות הערב עוד זכיתי לשמוע. אגב מי שהגיע כחזן היה מש"ק דת במילואים מהפיקוד. לימים הוא הפך להיות אחד מגדולי הקבלנים הגדולים בארץ. אולי הייתי צריך לשמור איתו על קשר, מי יודע. רובם של המתפללים הגיעו מאזור המטבח והאפסנאות. היו גם כמה בנישי"ים ספרדיים שלא הצטרפו למניין האשכנזי של החברים שלהם. לא כולם עשו זאת. היו ספרדים שנשארו שם רק כדי שלא ירגישו שונים.
אלו היו הימים שבהם דאגו ששעון החורף יגיע לפני יום כיפור. הבעיה הייתה למחרת, כשהמשמרת שלי נקבעה בדיוק לשעות הקריטיות של הצום. כמדומני בין שתיים לשש בערב. כלומר, הלכה תפילת מנחה, הלכה הנעילה והערבית, ושלא נדבר על שיא הצום ועל הסעודה הפותחת את הצום. לא נעים למי שגדל עד כה על תפילות שלימות.
הישועה הגיעה ממקום לא צפוי. מכר טוב מימי שירותי בצה"ל, מיכאל שמו (מיקי) - יקה לפי הספר וחילוני כמעט מוחלט, נשאר איתי באותו יום כיפור. עכשיו תראו, הוא היה איש מאוד נחמד. אם כי במסגרת הצבאית לומדים שלא כל נחמד הוא פרפר, ולהוסיף שכאדם שחובש כיפה בתפקיד מש"ק הדת, תפקדתי בתור ראש מטה ההסברה של ריבונו של עולם, והנה לכם מתכון איך אנשים לא אוהבים אותך עוד לפני שהסתכלו לך מבעד לעדשות המשקפיים, כשבמקרה של שנינו, הן היו עדשות עבות. מבחינתו כל בעיה/שאלה/ טענה כלפי חרדים או סתם חובשי כיפה התנקזה אליי, ואני נאלצתי להדוף פעם אחר פעם רוחות רעות שמנסות להטביע אותי. נקטתי פעם בדרך קשה איתו, ועל זה בטור אחר. חביבנו ירד מהשמירה שלו וראה אותי עולה להחליף אותו. כמה שניות חשב על זה וקבע: "לך לבית הכנסת שלך, אני אמשיך לשמור בשבילך. הופתעתי. גם כי לא הורגלתי לקבל מתנות חינם, וגם כשזה בא ממישהו ש-איך לומר זאת בלשון המעטה- לא חובב דת.
ניסיתי להתנגד אבל הוא התעקש. "לך לתפילות שלך אם זה עוזר במשהו אז למה לא". חתך וחזר לעמדה. הבטתי בדמותו המתרחקת זו שסיימה עכשיו ארבע שעות של שמירה, וממשיך לעוד ארבע שעות. והמשפט היחידי שעלה לי באותו הרגע הוא "יש הקונה עולמו בשעה אחת". לימים השתחררנו ואף הוזמנתי לחתונתו אך לא הלכתי. אני לא טיפוס של אירועים. בטח לא בצפון. הקשר ניתק, אבל תמיד בהתקרב יום הכיפורים אני זוכר את התפילות של סבא ואני זוכר אותו. מיכאל (מיקי). שיהיה לך חג שמח איפה שאתה. לא שכחתי. שבת שלום וצום קל. גמר חתימה טובה.
