בתי החולים מתמלאים, הצוותים הרפואיים בקושי נושמים, המלחמה בעיצומה כשידינו עדיין על התחתונה, וה"ישראלי המכוער" מצפצף על כולנו; על כל אלו שממלאים את ההוראות הבסיסיות: לחבוש מסיכה, לא להתקהל, לשטוף ידיים. כל העולם ראה את "הישראלית המכוערת" ברחבת הבית הלבן בשוויץ הישראלי והבוז לכל נוהל ונוהג. אני רואה את "הישראלי המכוער" יום יום בהליכת בוקר עם אשתי ברחובות גני תקווה וסביון: גברים ונשים בלי מסיכות, הולכים לאיטם, משמני גופם נשפכים ויש להם תירוץ: "מותר לנו, אנו עושים ספורט".
אגואיסטים נבזים. דעתי נטרפת עלי; אני רואה ושומע אותם בתקשורת הממוסדת, בפעמים הנדירות שאנו עוד צופים בה: רופאי אליל, שמכונים פרופסורים לרפואה, מקשקשים עצמם לדעת בחוסר אחריות מחריד, פוליטיקאים קטנים שתוקפים את פרופסור גמזו, ותוך כדי הקרב יורים בגבו. לחץ הדם עולה אצלי וגם אצל אשתי; אני קורא אותם מסבירים לי ולכל האזרחים ממלאי ההוראות, שהכל בלוף, שהכל פוליטי, שהכל מעשי ידי ביבי. וישנם כאלו ששמים עצמם במקום פרופסור גמזו, פוסלים את תוכנית הסגר שלו ומציעים תוכנית-על משלהם. בלי טיפת אחריות, בלי קורטוב של ידע והבנה!
אלוהים, האם "הישראלי המכוער" הזה ברח מבית משוגעים? ואני ראיתי את חסידי ברסלב, ואולי אראה אותם בחזרתם ארצה. "ישראלי מכוער" מזן אחר. קבר הרבי חשוב להם הרבה יותר מהמדינה ועמה. אין להם טיפת סולידריות עם מרבית העם, רק עם קהלם. וישנו קהל אחר, השונה לחלוטין מקהל חסידי ברסלב: הוא חש עצמו חלק מהעם, אך חלק נעלה מעם, מוסרי, שלא יחשה ולא יחריש למען הצדק; הוא חותר לשלוט במדינה ולהשיב עטרה ליושנה. זאת קהילת "מפגיני בלפור".
מה שווה בינה לבין קהילת חסידי ברסלב? שניהם מאמינים שגופם חסין מפני הקורונה. חסידי ברסלב משום אמונתם שקדושת הרב מגינה עליהם ומצילה אותם מכל פגע; "חסידי בלפור" משום אמונתם שהתקהלות בשטח הפתוח אינה גורמת להדבקה. למה? הלא כל חכמי הרפואה בעולם (לא כולל רופאי אליל ) קובעים הפוך, ולכן כל האצטדיונים בעולם ריקים ! האם משום שקדושת הצדק והמוסר מקנים הגנה מהנגיף? איני יודע, אך האם יש בקרבם תחושת סולידריות עם עמם שומר החוק?.
ולעניין המחאה אין לי ספק שכל בעלי הידע המשפטי במדינה מכירים את החלטת בג"ץ 2481/93 כאשר אזרח אחד עתר לבג"ץ כיוון שהמשטרה אסרה עליו לקיים אסיפה בת 250 איש, ושני רמקולים למשך שעתיים בערב מול ביתו של הרב עובדיה יוסף. המשנה לנשיא בית המשפט, השופט אהרן ברק, דחה את העתירה בפסק דין מנומק שניתח בצורה מעמיקה את הסוגיה הקרויה "אסיפה, תהלוכה (הפגנה), משמרת צמודה". ליבת הניתוח הייתה זאת: מול זכות האסיפה וההפגנה והמשמרת הצמודה שהיא מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי, עומדות שלוש זכויות יסוד המתנגשות בה: זכות חופש הקניין והפרטיות, זכות התנועה והאינטרס הציבורי (השומר גם על האינטרס הפרטי). לכן זכות ההפגנה מוגבלת ומחייבת ויתורים ואיזונים.
האינטרס הציבורי לא היווה שיקול באותה פסילת עתירה, אלא רק זכות התנועה וחופש הקניין והפרטיות. אבל, עכשיו, בימים אלו, האינטרס הציבורי מתנגש ברעם אדיר בזכות היסוד של ההפגנה. לא מדובר בסדר ציבורי או בכסף ציבורי, מדובר בחיי אדם, בחיים ומוות. זכויותיהם של כמה עשרות אלפי מפגינים ומוחים מתגמדות מול הלגיטימיות המוקנית להפגנות והפרות חוק מצידן של שכבות סקטוריאליות (חרדים, למשל) עם אוכלוסייה רבה וצפופה. זה, כאשר הכל ביחד, מזניק את שיעורי התחלואה הקשה והתמותה ומחיש את קריסת מערכות הבריאות. האינטרס הציבורי הוא המכריע והשולט כאן במכלול זכויות היסוד של האזרח הישראלי.
ומה עושה המדינה וכל הרשויות שלה על-מנת להבטיח את האינטרס הציבורי שהוא חייו של כל אחד מאזרחיה? מה קורה לנו?
