את תפרוסת היישובים היהודיים בארץ-ישראל קבעו שיקולים כלכליים-כספיים וזמינות הקרקע שיכלו היהודים לרכוש, ולא שיקולים ביטחוניים. לפיכך, כשהוחלט באו"ם (29 בנובמבר 1947) על חלוקת ארץ-ישראל המנדטורית, וכשפרצה מלחמת הקוממיות (בבוקר למחרת ההחלטה באו"ם), ניצבה ה'הגנה' בפני בעיה רצינית כיצד להגן על יישובים מרוחקים, או מבודדים, בגליל המזרחי, בגליל המערבי, בשפלה, במרחב ירושלים, בהרי ירושלים, בים המלח ובנגב.
ל'הגנה' היה ניסיון קרבי מועט ביותר, ובעיקר, בלוחמת גרילה בתחילת תש"ח, וכמיליציה פוליטית, סירבה מסיבות שונות להפיק לקחים. כמאמר שלמה המלך, החכם באדם: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ"
1. כתוצאה מכך הביסו ערביי ארץ-ישראל והמתנדבים, שהגיעו לעזרתם, את ה'הגנה' במלחמת הדרכים, וכפו על המנהיגות (כלומר, על דוד בן-גוריון) לשנות, אחרי מפלת שיירת חולדה, את האסטרטגיה היישובית, ולצאת למתקפות, שיכריעו את המערכה.
כמה שיירות חרצו, כנראה, את גורל המערכה על הדרכים בתחילת 1948 - שיירת יחיעם, שיירת ניצנים, שיירת הר-טוב, שיירת עטרות, שיירת נבי דניאל ושיירת חולדה. הן ואחרות מפורטות בכרך הזה, ולא אחזור על הפרטים. רק אפנה את תשומת-הלב לעובדה, שכמה מהשיירות הכושלות חרצו גורל יישובים לנפילה (ניצנים וגוש-עציון), או לפינוי (עטרות, נווה-יעקב והרטוב).
תוצאות קשות
התוצא (אפקט) המצטבר של כישלון השיירות היה הרסני במיוחד - לא רק שהיישובים המבודדים לא תוספקו, אלא שחטפו מכה מוראלית קשה. נהרגו בשיירות הרבה לוחמים, רבים נפצעו, ואבדו משאיות, רכב משוריין ונשק. אך התוצאה לא הוגבלה לגבולות ארץ-ישראל, אלא הגיעה לוושינגטון הבירה, וחיזקה את עמדת מחלקת המדינה, שמאז ומתמיד עוינת למדינת ישראל, ואת המתנגדים להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, עד כדי שהנשיא הארי טרומן הרהר באפשרות לבטל את הכרת ארצות-הברית בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, או להשעותה.
כאמור, גרמה המפלה האסטרטגית נזק מדיני רב, אך הביאה למפנה חשוב באסטרטגיה היהודית, שהביא לבסוף להכרזה על הקמת המדינה ביום שישי, ד' באייר תש"ח. אלה תעתועי ההיסטוריה - כמו בספורט - אי-אפשר לקבוע את גורל המערכה עד סופה.
במלחמת הדרכים התגלו עוצמת היישוב העברי וחולשתו, כותב מילשטיין. בין אלו הוא מונה: דאגה לקיום היישובים המבודדים, העזת הלוחמים ונכונותם להסתכן ותפקוד לקוי של המפקדות בכל הנוגע לתכנון, לארגון, לשימוש במידע ולהתנהגות בקרב. בהרבה מקרים ארגון השיירה ואבטחתה היו לקויים ומנוגדים להיגיון צבאי פשוט ולהוראות הקבע של אגף המבצעים במטכ"ל ה'הגנה': שיירות יצאו לדרך אף שהיה ידוע, כי האויב מחכה להן. מול השיירה התקועה החשו יישובי הסביבה וכוחות 'הגנה' ופלמ"ח, ולא חשו לעזרת המותקפים בקרבתם.
נראה, שהסיבה העיקרית לכישלונות במלחמת הדרכים לא הייתה עוצמת הערבים (שהיו נחותים מספרית לעומת היהודים), אלא שגיאות היהודים, שהערבים ניצלו היטב. בין השגיאות המכריעות - אי-הפקת לקחים, חוסר יצירתיות בתכנון שיירות, ארגון לקוי ותפקוד לקוי של מפקדות ושל מפקדים. כל אלה הועלמו מאותו הזמן והלאה, ולבני הדור ולדורות הבאים הונחלה מורשת של דיווחי שקר ושל הצלחות מדומות של מפקדים מזהירים.
עוד ליקוי נובע מבעיה יסודית ב'הגנה', שהייתה מיליציה פוליטית אזורית, שנועדה מלכתחילה להגן על יישובים בכוחות עצמם (מעין הגנה מרחבית, הגמ"ר). החטיבות, שהוקמו סמוך לפרוץ המלחמה
2, היו אזוריות, ובעצם רק הפלמ"ח היה לכאורה כוח-על לאומי, שחלקו היה מגויס. בין ה'הגנה' (חי"ש, חיל שדה) לבין הפלמ"ח ('החטיבה', 'בּוּלגרים') הייתה יריבות קשה, שהפריעה לתיאום ביניהם - גם על-רקע פוליטי
3. אנשי ה'הגנה' והפלמ"ח לקו באימוניהם הצבאיים, ובעצם רק למשוחררי הצבא הבריטי (שצברו ניסיון פיקודי במלחמת העולם השנייה) ולכמה מפקדים, ששירתו במהלך מלחמת העולם בצבאות אחרים, היה ניסיון קרבי. הדבר בולט ב"שיירת דבורה" (שיש קוראים לה, "שיירת בועז" על-שם בועז שכביץ, מפקדהּ, ששירת בצבא הבריטי במלחמת העולם).
ארגון נמרץ, שמירה על חשאיות, הפתעה, מהירות ומנהיגות למופת אפיינו את "שיירת דבורה", שיצאה השכם בבוקר שבת (21 בפברואר) ממרכז ירושלים לקיבוץ רמת רחל, עמוסה בהרבה מאוד ציוד והספקה לגוש-עציון, וחזרה למחרת לירושלים, בלי תקלות ובלי נפגעים, למרות שלדברי שכביץ, "כל ירושלים ידעה, ממפקדי המחוז וממפקדי הגדוד, את כיווּן השיירה ואת מועד יציאתה. רק אני הטיפש הכחשתי ... זה היה אסון. הייתי בטוח שלאויב יגיעו ידיעות, ושהוא יכין לנו קבלת-פנים חמה".
על האופטימיות, ששררה אחרי הצלחת "שיירת דבורה", שילמה ה'הגנה' בשיירת נבי-דניאל. מפקדי ה'הגנה' נכנעו ללחץ אנשי גוש-עציון, ולא רק שאיבדו את הסיוע הבריטי לשיירות אספקה אל גוש-עציון, אלא גם עוררו בערבים חשש, שה'הגנה' מתכננת מבצע צבאי בגזרה. כתוצאה מכך נערכו ערביי הסביבה כהלכה למנוע מעבר שיירות יהודיות אל גוש-עציון, הקימו מחסים, ואיישו את המחסומים הקבועים כמעט תמיד בכמאה לוחמים בפיקוד קצינים עירקיים. בשעת מצוקה תוגברו המחסומים באמצעות פאזעה, אזעקת המקומיים.
את שיירת נבי דניאל, שניסתה לשוב לירושלים, חסמו אלפים מערביי הסביבה, ומנעו את חזרתה לירושלים. אחרי השהיה ארוכה, חילצו חיילים בריטיים את מלווי השיירה ואת נהגיה. נשקם הוחרם, והועבר לערבים; המטען נבזז; והרכב ה"רך" (משאיות וג'יפים) והרכב המשוריין (משוריינים, טנדרים משוריינים ומשאיות, שתאי הנהג בהן שוריינו) נלקחו שלל, או הושמדו.
ועדיין, המשיכה ה'הגנה' לא להפיק לקחים, לטייח את כישלונותיה, לדווח דיווחי שקר מבצעיים, ולהסתיר את שגיאותיה. לכן, כמעט כל הפיקוד הבכיר של ה'הגנה' ושל הפלמ"ח בכישלון שיירת נבי דניאל ובכישלון שאר השיירות בגזרת ירושלים קוּדם בצה"ל
4, ומילא תפקידים בכירים ביותר, הרבה מעבר לנקודה הפיטרית שלו - פרט לאריה טפר-עמית, שהוענש על כך, שהפר מרוּת בקרב, וגילה בשיחות שלאחריו את ערוות מפקדיו. המרשם היסודי, שהנחילה מלחמת הדרכים לצה"ל - לא לגלות את האמת, לכסות עליה בכזבים, ולא לכבס את הכביסה המלוכלכת ברבים - השתמר בצה"ל עד היום הזה
5.
בחלק הבא של המאמר אנסה לנתח את מלחמת הדרכים מבעד לפריזמה של עקרונות המלחמה - עניין, שאינו מוחלט, אלא מותאם מאוד לתרבות כל צבא ולקונסטלציה הבינלאומית, שהצבא פועל בתוכה. חלק ראשון במאמר פורסם בראשונה בכרך השביעי בסדרה "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות", שכותרו, "ניצחון ערבי במלחמת הדרכים. השמדת שיירות יחיעם, נבי דניאל, חולדה" מאת ד"ר אורי מילשטיין, שיצא לאור בימים האלה בהוצאת שרידות והמדרשה הלאומית.
