ב-1948 היהודים נגד הערבים, עולים לירושלים לשבור את המצור, לעזור לאוכלוסיית ירושלים היהודית ולתת לה חמצן להחזיק מעמד כנגד הפורעים והאויבים הבאים עלינו לכלותנו. צעירים וצעירות, לוחמים ולוחמות בצבא, חדורי מוטיבציה ואהבת המולדת הלכו אחרי פקודות ההנהגה ואחרי צו השעה, הלכו אחרי דוד בן-גוריון שאמר כי על ירושלים אי-אפשר לוותר, ירושלים היא הסמל שלנו, הסמל של העם היהודי. בלי ירושלים לא תוכל לקום מדינת היהודים. מבחינת ההנהגה של הישוב היהודי ב-1948 ירושלים הייתה ה"סמל" לריבונות המתחדשת בארץ ישראל של העם היהודי וליבה של מדינת ישראל הצעירה.
שיירות של משוריינים עלו לירושלים עם אספקה של מים ואוכל, משאיות מקרטעות עם לוחמים צעירים שידעו שהם בסכנת מוות למען המטרה הנעלה של הקמת מדינת ישראל שבירתה ירושלים. אותם צעירים הלכו אחרי ההנהגה והאמינו בה בלב שלם, ומאחוריהם עמד כל היישוב היהודי שמנה לא יותר משש מאות אלף איש. למרות כל המחלוקות באותה תקופה בין ימין לשמאל שחיתות מוסרית על בסיס רדיפת בצע אישית של ההנהגה לא הייתה קיימת. מציאות של הנהגה מושחתת הייתה חלק מסיפורי ההיסטוריה או חלק מהסיפורים על שליטי מדינות ערב השכנות לנו.
קאט! עוברים ל-2020, שיירות עולות לירושלים, הבנים והבנות והנכדים והנכדות של לוחמי תש"ח עולים לירושלים, הם כבר בעצמם לא צעירים אבל הם מונעים מאותה אהבת מולדת שהייתה לאבותיהם ואימותיהם כשעלו עם המשאיות והמשוריינים לירושלים. הפעם אין אויב חיצוני לשיירות, האויב הוא פנימי, ההנהגה הישראלית היא האויב של אותן שיירות. אותם לוחמים ולוחמות בשחיתות עולים לירושלים כדי להפגין ולמחות כנגד המנהיג עצמו, כנגד ראש הממשלה.
הם עולים כי אין בהם יותר אמון במנהיג והם רואים את הסכנה הגדולה שמרחפת מעל מדינת ישראל. השחיתות המוסרית של ההנהגה בראשותו של נתניהו, שהורסת כל תחושת סולידריות ושותפות גורל שחולקים אזרחיה של מדינת ישראל. הם רואים הנהגה מסיתה ומפלגת, שלא לוקחת אחריות על שום כישלון ורק מחפשת אשמים, שמתעקשת להרוס כל סממן של ממלכתיות ויושרה ציבורית.
שיירות מול שיירות, אויב חיצוני מול אויב פנימי. הליכה אחרי המנהיגות מול הליכה כנגד המנהיגות. אהבת המולדת מול אהבת המולדת. תקווה בתוך תקופה מייאשת ומפחידה מול תקווה בתוך תקופה מייאשת ומפחידה. התקווה והנחישות ניצחו ב 1948, התקווה והנחישות ינצחו ב-2020.
