עקרונות המלחמה הנם מסגרת תיאורטית, שגובשה כתוצאה מניסיון מצטבר בכל רחבי העולם, לדיון בקרבות, במערכות ובמלחמות. היא גם משמשת דפוס לתכנון פעילות צבאית ולניהולה. אנסה לבחון דרך פריזמה זו את מלחמת הדרכים, שהסתיימה בכישלון אסטרטגי יהודי.
דבקות במשימה
דבקות במשימה הנה ערך חשוב בצבא, שאין לוותר, או להתמקח, עליו - "החייל יבצע את המשימה בדבקות, תוך התגברות על כל מכשול ו[על כל] אויב, חרף הסכנה, הקושי הפיזי או [הקושי] המנטלי. מתוך הבנת, ובחינת חשיבותה ויעילותה, להשגת המטרה, שהיא הערך העליון".
1
נראה, כי כוחות לא-מאומנים, שפעלו במלחמת הדרכים כשמפקדיהם אובדי-עצות, לא הצליחו לדבוק במשימה שהוטלה עליהם, והתגלתה כבלתי-אפשרית לאחר שנעשו כל הטעויות האפשריות בתכנון השיירה. מפקדי הכוחות שידרו אותות מצוקה לאחר שחילצו את עצמם, ואלה יצרו תבהלה בפיקוד העליון, שהגיעה עד בן-גוריון והשפיעה על החלטותיו.
דוגמה מעניינת הנה שאלתיאל, מפקד מחוז (ממ"ז) ירושלים, שהשיירות נגדו את תפיסתו, שצריך לפנות יישובים מבודדים, ולכאורה פיקד על החזית.
תחבולה ויוזמה
יוזמה והתקפיות - "החייל ייזום פעולות באופן עקבי חרף כל מגבלה או קושי, שיקדמו את ביצוע המשימה לאור המטרה. ויחתור למגע התקפי עם האויב בכל הזדמנות".
2
תחבולה - "ההפתעה משמשת לה בסיס, אך עיקרה זיהוי התורפה ונקודת ההכרעה והפעלת המאמץ העיקרי לעברן".
3
שיטת השיירות הייתה פשוטה וידועה לאויב, ולא נעשה שום ניסיון ליזום תחבולה בהנעתן, גם כיוון שליישובים המבודדים הגיע לרוב רק כביש אחד. שום תחבולה, פרט ל"שיירת דבורה", שהפתיעה את הערבים מוקדם בבוקר שבת, לא תוכננה. הכל היה שגרתי, פשוט, צפוי וידוע לאויב, שניצל את אלה להכות קשה בשיירות. כך, עמוס חורב, שנועד לפקד על שיירה, חשב, שיש להעביר את השיירה בליילה, ולא האמין, שאפשר להגיע לגוש-עציון לאור היום מבלי להיות מופתעים. ברגע האחרון, סירב חורב לפקד על השיירה, ולכן, בוטלה נסיעתה.
הצעות של אריה טפר, מפקד החוד בשיירת נבי דניאל, ושל משה שמעוני, מפקד משוריין-החוד, לצאת משגרת השיירות נדחו; והשיירה יצאה לחזור לירושלים, כמצופה על-ידי האויב, ונפלה למארב, שהיה מידע על קיומו. לאחר תחינות של הרב הראשי, יצחק הרצוג, ושל ראשי הסוכנות היהודית, הצילו הבריטים 186 לוחמים יהודיים ממוות בידי אלפי ערבים, שצרו על השיירה, ורק מעט ממנה הצליח לשוב בשלום לכפר עציון.
למרות שאחרי "שיירת פורים" (24 במארס) כבר הייתה ידועה ל'הגנה' שיטת המחסומים הערביים, לא הכינו צבי זמיר ומישאל שחם, מפקדי שיירת נבי דניאל,
4 כוח-מחץ משוריין לפריצת מחסומים. השיירה יצאה לחזור לירושלים, נתקלה במחסומים באזור ק"מ 13 ליד בריכות שלמה. זמיר פקד לסובב את השיירה בחזרה לכפר עציון - עניין לא-פשוט בכביש צר, שנחסם ברכב תקוע, והודיע שהוא יוצא עם מכונית הפיקוד לכפר עציון ועם עוד שלוש מכוניות משוריינות. כלומר, לא רק שלא חרגו מהשגרה, והתעלמו מהמודיעין, אלא שלא הכינו תוכנית סבירה לחילוץ השיירה במקרה, שתיקלע למארב, שהיה צפוי.
אך גם ברמה הארצית היו ליקויים. בינואר, בתום החודש הראשון למלחמת הדרכים, לא תִגברו היהודים את אמצעיהם נגדה, אלא הגבירו את דרישותיהם מהבריטים לשמור על הדרכים. בפברואר 1948 הגדיר הפיקוד העליון של ה'הגנה' את מלחמת הדרכים, והעריך את התפתחותה בעתיד: "התנפלויות המון מזוין נגד אמצעי תחבורה שלנו ... בפעולות נגד דרכי התחבורה לא ישנה האויב את תכסיסיו. מארבים, אש מטרידה רחוקה וכו'". אם לא ישתנו שיטות הערבים ותכסיסיהם, קבע הפיקוד העליון, הרי אין צורך בשינוי תפיסה ובהיערכות חדשה. הערכתם התבדתה.
במלחמת הדרכים שיפרו הערבים את אמצעי לחימתם, את שיטות לחימתם ואת רמת הפיקוד שלהם יותר מהיהודים, והיו להם סיכויים להשיג את מטרתם - למנוע את הקמת המדינה היהודית. זאת, גם כיוון שהתפיסה היהודית - שיטות לחימה, איגודי כוחות ופיקוד-ושליטה - השתנתה רק מעט לנוכח ההתפתחויות בשטח. אך הבעיה העיקרית במלחמת הדרכים לירושלים הייתה ההישענות על הדרך הראשית, שהובילה מתל אביב לעיר.
5 החלופה - מלטרון דרך גב ההר לירושלים עברה בשטח ערבי, ולו נכנסו אליה שיירות יהודיות, היו מושמדות מיד ללא יכולת לחלצן.
אליהו בן-חור (כהן), שעדיין היה בכיר ב'הגנה', ובמאורעות תרפ"ו-תרפ"ט היה ממ"ז ירושלים, הבין את המכשלה בהישענות על הכביש הראשי לירושלים, שייחסם עם פרוץ מהומות, והורה, כלקח מהמאורעות, למפות את הדרכים החליפיות לירושלים. הדבר נעשה, כולל מיפוי הדרך, שנקראה אחר כך, "דרך בורמה", שהייתה רק אחת מכעשרים דרכים, שכל מטייל בעיר הכירן, וירושלמים רבים עברו בהן בדרכם לשפלה וממנה.
6 המפות נשכחו באחת ממגירות מטכ"ל ה'הגנה',
7 ולהוותנו, נאלצו שיירות תש"ח להשתמש בדרך העוברת בשער-הגיא, שקל מאוד לחוסמה, עד סלילת "דרך בורמה" (כביש הגבורה).
עומק ועתודה
"[עומק ועתודה] נדרשים כדי להרחיק איומים וכדי לאפשר רציפות והמשכיות מחד-גיסא ועמידה במשברים מאידך-גיסא".
8 בגלל מחסור, לא יכלה ה'הגנה' לתגבר את גוש-עציון, ולהופכו למובלעת צבאית חזקה; ולא שמרה על פרופיל נמוך של הגוש, כנדרש. העימות הצבאי בין הגוש ובין הערבים היה בלתי-נמנע, מבהיר מילשטיין [ובנוסף, לדבריו,] הליקוי העיקרי של הגוש היה חולשת הפיקוד והעדר מנהיגות אזרחית - ליקויים, שהתבטאו בקרב האחרון [בגוש-עציון] במחצית מאי, ערב ההכרזה על הקמת המדינה.
ה'הגנה' והפלמ"ח היו קטנים מדי ולא-מאומנים. מסיבות פוליטיות, אחרי פירוק "תנועת המרי העברי" (יולי 1946), שלוּוה ב'סיזון', לא היה סיכוי לכלול את הכוחות המעטים של "הפורשים" בסדר-הכוחות (למרות שעד אז היו הצלחות מקומיות בשיתוף פעולה כזה). שיתוף הפעולה היה כמעט בלתי-אפשרי אחר פרשת דיר יאסין.
אבטחה
"[אבטחה הנה] הימנעות מחולשה הנוצרת עקב ריכוז המאמץ וחשיפת אגפים. לעשות פעולות שיתמודדו עם יוזמות האויב ויאפשרו לכוח לפעול לאור המשימה".
9 הזכרנו כבר את אי-שמירת הסודיות בעניין "שיירת דבורה" לגוש-עציון, שאפיינה את השיירות. היישובים המבודדים הוקפו בכפרים ערביים, שצפו על הדרכים (לרוב - רק אחת) אליהם, ודיווחו למפקדה הערבית הממונה. כמה ערבים דיווחו לש"י, אך, לרוב, בניגוד לפקודות הקבע של ה'הגנה' לשיירות, התעלמו מהמידע.
לדוגמה - שיחה בין איתמר בן-ברק מקיבוץ חניתה לבן-עמי פכטר, מג"ד 21 - ידידים ותיקים:
"איך הייתה הנסיעה"? שאל בן-ברק.
"תשמע, רק הגענו לשערי עכו והם ברחו כמו אספסוף", ענה פכטר.
"ומה עושים מחר"?
"נוסעים ליחיעם".
"הגעת הנה. חכה. תנוח. אולי מחר יכינו לך מארב"?
"איש לא יעמוד בפנינו".
כידוע, השיירה ליחיעם נקלעה למארב, שמנע את הגעתה לקיבוץ, והושמדה. פכטר, מפקדהּ, והרבה מאנשיו, נפלו בקרב. בשיחה בולטים כמה יסודות: שחצנות וזלזול באויב - גם הם רעות חולות, שצה"ל ירש, והפכם לשגרתו.
למרות שתוכנן, שמיד עם הגיע שיירת נבי דניאל לשטח, שאבטחו כוחות גוש-עציון, יסיירו ארבעת המשוריינים הקרביים שלה הלוך-ושוב לאורך הכביש הראשי עד בית לחם, וישמרוהו פתוח לתנועת השיירה חזרה לירושלים - הדבר לא נעשה: זמיר פקד על אריה טפר-עמית, מפקד חוד השיירה, להיכנס עם חמשת משורייניו לגוש-עציון.
יתר על כן, מפקדי שיירת נבי דניאל פקדו על הטייס, שליווה אותם, ודיווח למפקדות בירושלים ובתל אביב על השיירה ועל הנעשה ב"עבר האחר של הגבעה", לנחות במנחת גוש-עציון. הוא שהה כשעה על הקרקע, וכשהמריא, דיווח על המחסומים המאוישים בדרך ירושלימה. מפקדי השיירה התעלמו מדיווחיו.
אחדות הפיקוד
"העיקרון של אחדות הפיקוד, שלפיו כל ממלא תפקיד מקבל משימה ייחודית לביצוע ממפקד אחד בלבד, הנו הנו כלל שאין לו יוצאים מהכלל".
10
בכוחות ה'הגנה' לא היה ברור מי מפקד השיירות. כך, בשיירת נבי דניאל, לפי מילשטיין, "חלוקות הדעות בשאלה מי היה [ה]מפקד ... כיוון שהתחולל אסון, מי שמונה לפקד מתחמק מאחריות. יגאֵל ידין הורה למישאל שחם [קצין מטה באג"ם/מבצעים של ה'הגנה', שהיה ממונה על השיירות], לארגן אותה, ושחם כפה על מטה מחוז ירושלים [חטיבת 'עציוני'] לשלוח אותה.
יגאל אלון דרש, שמפקד השיירה יהיה צבי זמיר [יששכר]. לימים טען שחם [עזריה], שהוא לא התנגד לדרישה [של אלון] ... מפני שלא היו ברשותו יחידות מבצעיות". ועוד: "עליך מוטל ארגון השיירה", הודיע ב-24 במארס יצחק רבין, קצין המבצעים של הפלמ"ח, לצבי זמיר, מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח. "עליך לצאת לא יאוחר משבת בבוקר, מפני שיש [בגוש-עציון] מחסור רציני במזון
11 ובדלק.
לעזריה [מישאל שחם] סמכויות פיקודיות מטעם המטכ"ל בענייני שיירה זו. אחרי שנים טען שחם, שזמיר היה מפקד השיירה, וזמיר טען, ששחם היה המפקד ... מהמסמכים ומהעדויות מסתבר, ששחם היה מפקד כל המבצע, וזמיר היה מפקד השיירה. שחם, שהצטרף לשיירה כ'טרמפיסט', היה בעל הדרגה הגבוהה ביותר שנסע בה. כשמפקד בכיר מצטרף למבצע עלולה להישבר אחדות הפיקוד, החיונית בכל קרב, בוודאי בעת משבר, כפי שקרה לשיירת נבי דניאל".
שחם וזמיר, מפקדי שיירת נבי דניאל, לא התקדמו אל ראש הטור, כפי שניתן היה לצפות ממפקדים, ולא חיכו עד שתסתיים נסיגת כל השיירה, אלא היו בין הנסוגים ראשונה. נסיגת כל הכוח לא הייתה אפשרית, עקב משאיות פגועות, שחסמו את הכביש, ומפני שנהגים נתקפו בהלם. חמישה משוריינים, חמש משאיות ושלושים וחמישה מלווים חמושים, הגיעו לגוש-עציון בשעה רבע לשתיים אחר-הצהריים. במשוריין הפיקוד, שנסוג אל הגוש, היה מכשיר-הקשר היחיד לקשר עם מטוסים.
לימים מסר אהרן גלעד, נהג מדגניה א', מניצולי השיירה, את יומנו, שנכתב בזמן אמת, לחיים הרצוג, הממונה על הביטחון בסוכנות היהודית. גלעד כתב ביומנו, שזה "מעשה עריקה והפקרה קר ומחושב. ללא הסבר ... קשר של הפיקוד נגד הלוחמים". גלעד הוסיף כמה מסקנות, וביניהן "פיקוד לקוי. שיקולי-יוקרה ושיכרון המפקדים מעצמם ... הפיקוד אשם במפלה שנגרמה לשיירה ... אם המפקד מצא, שאין לעבור את המחסום, למה לא נתן פקודה לחזור ל[גוש] עציון? המפקדים הזניחו את השיירה ... וחזרו ל[גוש] עציון בקחתם עמם חלק מהנשק הכבד, את הרדיו היחיד היכול להתקשר עם האווירונים ואת שני החובשים הגדודיים ...
המפקדים, שנשארו בשיירה, אינם מתאימים לתפקידם, ולא שיתפו פעולה עם מגיני השיירה: בגלל החלוקה לחי"ש ולפלמ"ח הזניחו האחראים משני הצדדים את הפיקוד, מפני שלא הכירו זה את זה. גלעד הוסיף: "יש להקים צבא אחד, בעל דרגות קבועות, עם סמלים לכל דרגה,
12 שיהיה אפשר להכיר אותם ושסימן הדרגה יחייב אותם לחזק את האנשים ולעמוד בראשם, ולא לשכב, כשאר האנשים, מאחורי מחסה, מתוך ביטחון שאין מכירים בדרגתם ... שני גורמים הצילו את אנשי השיירה: יעילות האווירונים בהטלת פצצות והצבא הבריטי, שהוזמן על-ידי הסוכנות".
על מחוז ירושלים, שפעל בעיר ובסביבתה, פיקד דוד שאלתיאל, וזו הייתה בעיה, שהכשילה שיתוף פעולה בין מפקד המחוז לבין כוחותיו הלוחמים (חטיבת 'עציוני', שהוא פיקד עליה, והפלמ"ח), לבין 'הפורשים' - אצ"ל ולח"י - ובין תושביה היהודיים של ירושלים. שאלתיאל התעלם מטענות של חיילים ושל מפקדים ב'הגנה', בפלמ"ח וב"פורשים" ושל האוכלוסייה האזרחית בירושלים נגדו, אישית.
13
לגבי מוראל האזרחים בעיר בתש"ח, בספרו, קריה נאמנה,
14 מעיד ד"ר דב יוסף, מושל העיר מטעם ה'הגנה', כי רוב תושביה היהודיים תמכו ב"פורשים", שהתנהלו חופשית בעיר גם כשהבריטים עדיין משלו בה. לשאלתיאל, איש הש"י וה'סיזון', לא היה סיכוי למצוא נתיבות אל לבבות תושבי העיר גם משום התנהגותו החריגה. כלומר, כבר במלחמת הדרכים הוכח מינויו למפקד המחוז (ממ"ז) כטעות גדולה.
השאלה מי מפקד על השיירה עלתה שוב בקרב שיירת חולדה, שיצאה לדרכה ב-31 במארס בבוקר (למרות שהיה ברור, שתתקשה לעבור את שער-הגיא באור יום), ונועדה להגיע לירושלים עם אספקה. על שיירת חולדה פיקד עמוס חורב, והצטרפו אליה שאול יפה, מפקד הגדוד החמישי, שנועד לעלות לירושלים בשיירה, והיה המפקד החדש של חזית הדרך לירושלים, ויוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי.
יפה היה הבכיר מהשלושה, וישב במשוריין הפיקוד עם טבנקין. כשהחלה ההיתקלות, סמוך לקיבוץ חולדה, פקד טבנקין להפקיר את המשאיות ואת מטענן, ולחלץ את האנשים, ויפה קיבל את דעתו. חורב, מפקד השיירה, לא היה בחוג ההחלטה. יפה פיקד על הקרב ההיתקלות עד שנפצע, ופונה רגלית לחולדה.
גם לשיירת חולדה לא היה פיקוד אחיד, ולאנשיה לא היה ברור מי מפקדם. הדסה אביגדורי מיחידת מלווי השיירות ("פוֹרמנים") כתבה בספרה: "כל אחד מן המפקדים הגבוהים רצה לתרום את תרומתו ולקחת חלק בפיקוד על השיירה, והיה פיצול סמכויות וריבוי פקודות סותרות. כמובן שבנוכחות אריות כאלה, מי שם לב אל השועלים הקטנים, 'הפורמנים' שלנו, ואל ניסיונם בליווי יום-יומי של שיירות לירושלים, במשך ארבעת החודשים האחרונים ...". אביגדורי מצטטת לוחמת אחרת, שתיארה את אי-הסדר, "כל מפקד בכיר נשא בידיו מקלע או לפחות מרגמה 2 אינטש. כל המפקדים התרוצצו הלוך ושוב, לאורך כל השיירה, והנחיתו בצעקות על הנהגים ואנשי הליווי שורה שלמה של הוראות סותרות".
15