אחרי ארבע דקות וחמישים שניות נשמנו לרווחה. הסוכה, כולל הסכך, מוכנה ומזומנה לקראת ימי הסוכות הבאים עלינו לטובה. רגע לפני שביקשנו לפרוש איש איש לעיסוקיו, אימא הזכירה שלא תלינו את קישוטי הסוכה. הקישוטים, שנקנו לפני שנה ביריד ארבעת המינים. הקישוטים נתלו אחר כבוד והסוכה נותרה בבדידותה, עומדת זקופה בגאון ומביטה בהשתאות בבני האדם העסוקים שנטשו אותה חיש קל עד לערב החג, תרה אחר אושפיזין אך איש לא שת עוד ליבו אליה. הצצתי לעבר הסוכה הגלמודה ומחשבותיי נשאוני אל בית אבי, אל הבית האוהב, השמח, בית הנושם נשימות של אהבה משבת לחג ומועד מטעין עצמו באושר עילאי.
ראיתי את אבי החסון כשחגורת עבודה מקיפה את ביטנו, מסמרים לפי גדלים ומספרים בתאי הבד, סוגי פטישים, חוטי ברזל, צבת וחיוך גדול, בונים סוכה. כולנו הקפנו את אבא נכונים לכל משימה. יום חג לנו היום, בונים סוכה. זה מביא קורת עץ, זה עומד ומחזיק את הקרש הארוך והמלוטש, זה מביא מים וזו מחזיקה את הסולם של אבא. עיננו מורמות אל על, אבא על השלב האחרון בסולם, צמד מסמרי עשר בין שיניו, על אוזנו עיפרון צהוב עם פסים שחורים דקים, בו סימן את המקום שיתקע בו מסמר. אגלי זיעה נצנצו על מצחו, קרני החמה הקופחת נדמו כיהלומים ואבני חן על אפודו של הכהן הגדול. אימא עסקה באותה העת בהכנת לישת ה-'דבק' המקורי אותו הכינה מקמח ומים, להדבקת השרשראות שלא היו אלא גזירי מגזין אופנה שנגזרו פסים פסים טרם הדבקתם והפיכתם לשרשרת ארוכה החוצה את הסוכה לאורכה ולרוחבה. האחים הגדולים חזרו זה מכבר גוררים בידיהם הפצועות את הזרדים, ענפי כפות תמר, גאים בעשייתם. לא היה מאושר מהם אל מול חיוך שביעות הרצון של אבא.
ברקע נשמע מעת לעת קולה של אימא מזרזת את אבא: "שלמה, זה לא ארמון, זה לא בית, אל תגזים". אבא היה מחייך שולף מחגורת הבד המקיפה את ביטנו עוד חבילת חוטי ברזל מלפף אותן במקצוענות סביב הזרדים ומהדק עם הצבת. . אימא הניחה על השולחן הגדול את הסדינים היפים ביותר כדי לכסות את הסוכה, ריח של כביסה נעימה עלה באפי. שעת הצהריים חלפה הלכה לה, הסוכה לובשת בגדי מלכות, סדינים בשלל צבעים, מתוחים נקשרים מלמעלה עד למטה, הסדין הלבן עם פרחי הכלניות נשמר בכל שנה להיתלות בפתח הסוכה, עוד רגע קט יתלה עליו בריסטול בו יכתב בכתב עגול, ילדותי משהו: ברוכים הבאים.
הסכך הונח בשיטה המיוחדת לאבא. זו הייתה משימת האחים הגדולים הגבוהים, העבירו מאחד לשני כבשרשרת זרד אחר זרד, אבא על הסולם הניח אותם כמו חיילים בצבא קוריאה הצפונית, בסדר מופתי. זהו, הסוכה כבר מוכנה, בקבוקי המים הקרים ריקים, הגדולים מנקים בתוך ומחוץ לסוכה, הקטנים כבר רוכנים על השולחן מדביקים גזיר לגזיר והשרשרת מתארכת. ניירות חתוכים בקפידה עם ציורים מקסימים ושלל צבעים, עם ברכות לשנה החדשה כבר תלויים עם סיכות קטנות על הסדינים הצבעוניים, השרשרת נמדדת שוב על-ידי האחים הגבוהים. חסרות לפחות עוד עשר לולאות צבעוניות, ה-'דבק' נגמר, אבא יוצר במוחו המקורי מאריך מחוט דיג שקוף, השרשרות נתלו, 'הברוכים הבאים' נתלה, ענף כפות התמרים חוזק לתקרת הסוכה ליד המנורה בחוט ברזל, החושך החל לעלות. אבא הסיר מעליו את חגורת הבד הניחה בצד, הביט תוך שהוא פוסע לאחור על הסוכה שעמדה יציבה במלא תפארתה והפליט: 'נו, סוכה ולוב לעם סגולה', אימא חייכה הקטנים חיבקו את המותן של אבא שרשרת ידיים קטנות, הגדולים הביטו באהבה באבא בידיו המגוידות, אימא חייכה והרימה את המתג, אור גדול הציף את הסוכה ואת הלב המתרונן, עכשיו אפשר לאכול ארוחת בוקר, צהריים, בזמן הערב.
צלצול המכשיר הסלולרי קטע את זיכרונותיי, "השליח עם משלוח ארבעת המינים בדרך אלייך". הבטתי בסוכה שבנינו בארבע דקות וחמישים שניות וחיפשתי את השמחה, האושר, את אגלי הזיעה שנדמו כיהלומים נוצצים על ערפו של אבא, חיפשתי ולא מצאתי.
