כהונתו הארוכה של בנימין נתניהו, במשך 14 שנים וחצי, כראש ממשלת ישראל, יותר משנות כהונתו של 'האב המייסד' דב"ג, הובילה את החברה הישראלית להתייחסות דיכוטומית כלפיו מצידו של האזרח: או שאתה מוצא עצמך במעמד של ביביסט, שרואה בנתניהו את בן דמותו של משיח בן דוד, בזכות המהפך הבלתי נתפס במעמדה המדיני הנוסק של ישראל, והכלכלי (עד פרוץ הקורונה), ולפיכך ראוי ליחס סלחני במקרה של מעידות 'קלות' פה ושם; או, לחלופין, אתה נמצא בפוזיציה של תיעוב מוחלט כלפי האיש ורואה בו סמל של כל השלילה שבעולם הפוליטי, שראוי למיגור מוקדם ככל האפשר, ויעלה כמה שיעלה.
פעם זה היה אחרת. החברה הישראלית הייתה מקוטבת בבירור בין ימין לשמאל; ולפעמים בין ישראל הראשונה לשניה, וגם בין דתיים/מסורתיים לחילונים, וכן הלאה על זו הדרך. פעם, אם השתייכת למחנה השמאל, נחשבת לאיש 'מחנה השלום' (איזה תואר ציני: נסו להיזכר מתי הוא הביא שלום, ועם מי?), ואם היית ימני נחשבת לאיש המחנה הלאומי (גם זו הייתה בדיחה מרה: עקירת יישובים, מסירת שטחים לאויב, הקפאת הבנייה, ויתור מרצון על הר-הבית, חיזוק מעמדו של העליון המתנשא והאנטי לאומי, ועוד ועוד).
היום כל קווי הגבול הללו נמחקו. החומות ההן קרסו. אין ימין ואין שמאל - רק חול וחול. המבחן הבלעדי למיקומך בקיטוב העדכני בחברה הישראלית, הוא בנאמנותך או בשלילתך את האיש שאי אפשר להיות אדיש כלפיו, לטוב ולרע. הכל אומנם מודים שיש לנתניהו כישורים של עילוי והישגים קולוסליים בשדה מדיניות החוץ והכלכלה (בתחום האחרון זה נמחק מחמת הקורונה), אבל מצד שני הוא סוחב אחריו שובל של כישלונות קולוסליים, ולא רק במאבק בקורונה, אלא גם בתחום הנאמנות לארץ ישראל ועוד. ככה זה היום: זהותך נקבעת רק על-פי נאמנותך לשליט-העל. רוסיה הסובייטית בימי סטאלין כבר אמרנו?
מקרה מבחן מעניין הוא היחס של הביביסטים מורעלי נתניהו, לעיתונאי המוכשר, הרהוט והאמין, הערכי והמוסרי, קלמן ליבסקינד. הוא מעולם לא הסתיר מעל הבמות השונות שעומדות לרשותו, את מיקומו החד-משמעי במפה הפוליטית. בעידן החדש שבו כבר לא נדרשת הפרדה בין ידיעה לדעה, והעיתונאי כבר אינו אנוס להסתיר עמדתו הפוליטית, נושא ליבסקינד בגאון ובכישרון את הדגל הלאומי/יהודי, מול עיתונאי השמאל הפוסט-ציונים. הביביסטים נשאו אותו על כפיים.
כל זה היה נכון עד לפני כשבועיים. ליבסקינד הקדיש את טורו השבועי ב'מעריב' להצעה שעלתה גם בטוריהם של עיתונאים נוספים בימין: חגי סגל, עמנואל שילה, עמית סגל, עקיבא נוביק ואחרים, ואשר ניסוחה היה שונה מעט מכותב לכותב, אך עיקרה אחד: עסקת טיעון, חנינה נשיאותית או מחיקת התיקים, תמורת הליכתו הביתה.
קרע ענק
הרעיון, שבהחלט שווה דיון, אינו חדש. בעבר העלו אותו רבני הציונות הדתית בפגישתם עם הנשיא ריבלין. אפילו בשמאל חשבו שזו עסקה לא רעה. נחום ברנע, אמנון אברמוביץ' ובן כספית תמכו ברעיון. אבל היו גם שהתנגדו, זהבה גלאון למשל. איש לא הוקיע אותם משורות השמאל.
בימין זה אחרת. הפלנגות לא יתירו לך חופש מחשבה. חבורת עסקני בלפור טירללה את הרשתות והמיקרופונים והמצלמות שברשותה, בתקיפת הרעיון, ובעיקר נטפלה לליבסקינד, הבולט שבחבורה. האיש שהיה עד כה חביבם והתנא דמסייע לטענותיהם, הפך בהבל פיהם ברשתות החברתיות, ל"צבוע ודו פרצופי", "האיש שמכר נשמתו לשטן", "מתקרבן" וכיוצא באלה.
גם הציונות הדתית סבלה מתיגרת ידם. לפתע הפכה הציונות הדתית מאחות לדרך, ל"בוגדנית", ל"איש קריות" וכיוצא באלה. הכל רק מחמת רצונה להוציא את נתניהו הכי טוב מהתסבוכת המורכבת לתוכה נקלע, ושלא מן הנמנע שייצא ממנה חבול ומרוט, ותוך גרימת קרע ענק בעם.
במלחמתה נגד ליבסקינד השילה מעליה 'חבורת גידולי הפרא', כך הגדיר אותה ליבסקינד בטור תגובה מטלטל, את כל עקרונות האתיקה וההגינות. היא המציאה, ממש כך, ממוחה הקודח, עלילה שלא הייתה ולא נבראה, ואפילו משל לא היתה. החבורה הזו, כולם ביביסטים שלא רואים ממטר מה שאיננו ביביסטי, טענה שליבסקינד, כמו גם שאר עיתונאי הימין שהביעו רעיון זהה פחות או יותר, מדברים מגרונה ובשליחותה של 'מפלגת סאלח א-דין' (שם מצויים משרדי משרד המשפטים), לאחר שעברו שיחת תידרוך עם מנדלבליט.
למי איכפת שחלקם לא פגשו מעולם את היועהמ"ש או אנשיו, ולא שוחחו עימם?; ושליבסקינד, פגש אותו לאחרונה לפני 9 חודשים ומאז לא החליפו מילה ביניהם? והכי מדהים: עמדתו של מנדלבליט בכלל הפוכה והוא מצדד בהמשך ההליכים להכרעת משפטית בגורלם. אבל למה לתת לעובדות לקלקל את תעשיית השיימיניג המטורפת וסתימת הפיות נוסח סוכני ה-ק.ג.ב. של סטאלין, שהשליכו ללא היסוס למרתפי הלובליאנה אפילו קומוניסטים מסורים עד כלות, שכל חטאם היה רק בכך שחשבו קצת אחרת מאשר שמש העמים? מי צריך משטרת מחשבות כשיש קומיסרים נמרצים, שהעובדות ממש לא מעניינות אותם?
