אין פרקליט מדינה בישראל. האדם אשר אמור לנהל את המשפט נגד ראש הממשלה
בנימין נתניהו אינו קיים. גם מפכ"ל קבוע איננו בנמצא. למעשה, זוהי מדיניות מכוונת אשר נועדה להקל על ראש הממשלה לנהל את ענייניו האישיים, או במילים אחרות - אסטרטגיה שנועדה להניב פירות אשר יתורגמו למימוש שאיפותיו לניצול כוחו הפוליטי במטרה להשפיע על חייו הפרטיים.
עבור עין בלתי מזויינת, נראה לכאורה כי עצם היותו של ממלא-מקום המפכ"ל ניצב
מוטי כהן ממלא לחלוטין את החלל שנוצר עקב אי-מינוי מפכ"ל קבוע, אך הדבר משולל מכל יסוד. משלל סיבות, שאחת מהן נוגעת למימוש ויישום רצונותיו הפוליטיות של השר לביטחון פנים
אמיר אוחנה בשטח, אשר מבקש לרצות את אדונו, הלא הוא נתניהו. על-מנת להגשים רצון זה, אוחנה מניף חרב מעל לראשו של מ"מ המפכ"ל בדמות איום עליו, לכאורה, שלא יקבל את התפקיד הנחשק אם לא יקיים כהלכתו נעשה ונשמע כמצוות השר הממונה עליו, ויוצר קרבות במשטרה בין אלו המבקשים תפקיד זה לעצמם על-ידי כך שהוא מעניק מוטיבציית יתר למועמדים לרצות אותו. שהרי מי שיצליח בכך יותר מכולם, כנראה שיעלה בידו לאייש את תפקיד המפכ"ל באופן קבוע. ככה ייעשה לאיש אשר השר חפץ ביקרו. בכך נוצר מצב שכל מפקד המועמד למפכ"לות הישר בעיניו יעשה, שכן ממלא-המקום לא נמצא כביכול בדרג פיקודי גבוה יותר מאותם מועמדים בכל הנוגע למרוץ לתפקיד המפקד העליון הבלתי מעורער אשר נושא בתואר המפכ"ל - תואר אשר אין לכהן.
ריצוי אדונו של אוחנה מתבטא בניסיונותיו של השר לבט"פ לחסל את ההפגנות נגד רה"מ על-ידי הרתעה של המפגינים מפני השתתפות בהן. לדוגמה, בדיון מסוים, הוא גער בכהן, התעמת איתו בנוגע להפעלת אלימות כלפי המפגינים ודרש ממנו ליישם מדיניות של יד קשה ושימוש בכוח בלתי סביר כלפיהם. בכך הוא ניסה לשוות למחאה נופך של אלימות לא רק במטרה להרתיע מפגינים מלהגיע להפגנות, אלא גם בשביל להשפיע על דעת הקהל ולגרום לאזרחים לחשוב שהמפגינים כביכול אלימים בעצמם, ובכך לייצר דה-לגיטימציה להפגנות.
ניכר היה שבמהלך אותו דיון, מפקד מחוז ירושלים ניצב
דורון ידיד, האחראי על טיפול ההפגנות בבלפור, אשר מחשיב עצמו כמועמד במרוץ למפכ"לות ולמעשה נחשב כמועמד בולט לאיוש התפקיד, יישר קו עם השר אוחנה. בתחילה טען ידיד כי המשטרה פועלת על-פי הנחיות היועמ"שית של המשטרה, אך חזר בו ושינה את עמדתו לאחר שאוחנה דרש שגוף האכיפה ימלא את הוראותיו, שכן לדידו של האחרון, רק הוא, בתור השר הממונה, מוסמך לכך, וכי אין להתחשב בחוק או בדרג המשפטי.
שינוי עמדתו של ידיד, בניגוד לדעה אותה הציג כהן, תורם לטענה כי מ"מ המפכ"ל אינו המפקד העליון, וכי אוחנה יכול להשתמש בכך על-מנת להשפיע על מועמדים אחרים לקבל את מרותו ולא את עמדת כהן ובכך ליישם את מדיניותו אשר נועדה לרצות את רה"מ. טענה זו עומדת בד-בבד עם העובדה כי אוחנה לא רק שמפעיל לחצים כבדים על מפקדים שונים על-מנת שיקבלו ויישמו את מדיניותו, אלא גם מצליח בכך. ניתן לשער כי אם היה מפכ"ל קבוע למשטרה אוחנה היה מתעסק אך ורק עימו, ובכך הייתה נגרעת ממנו היכולת לתמרן בין המפקדים השונים, בניגוד למצב המעוות כיום, מה שהיה פוגם בסיכוייו להצליח לרצות את אדונו נתניהו.
כוח הזוי
הדבר מקבל משנה תוקף כאשר בשיחה אחרת עם ניצב ידיד, אוחנה, אשר פעל על-מנת לסכל ולבטל את ההפגנות בבלפור במקרה הרע ולהעתיקן למקום אחר במקרה הפחות רע, דרש כי המשטרה תפעל בניגוד לפסיקת בג"ץ, הקובעת כי מותר להפגין מול מעון רה"מ, ותהה בפני ידיד: "מדוע אנחנו לא אוסרים את הדבר הזה"? ידיד התחנף אליו והעיד כי אנשיו פועלים באופן חריג בבלפור ומקפידים לתת דוחות בגין אי-עטיית מסכה ביתר שאת אף על-פי שבהפגנות אחרות המשטרה נמנעת מכך. בשיחה נשמע אוחנה מפעיל לחצים כבדים על ידיד ומאיץ בו להגביר את האכיפה ולנקוט ביד קשה יותר כלפי המפגינים.
אין ספק, כמובן שיש לקנוס אנשים שאינם עוטים מסכה, אין על כך כל עוררין. אך כאשר ניצב מבצע אסטרטגיה הצבועה בגוון פוליטי בהפגנה מסוימת, בניגוד להפגנות אחרות, ועושה איפה ואיפה רק על-מנת לרצות את השר הממונה עליו ולהתחנף אליו במטרה שימנה אותו למפכ"ל, נידף ריח מסריח של פוליטיקה ושל אינטרסים אישיים.
ההיסטוריה מוכיחה שאלימות משטרתית יחד עם ביצוע מעצרים מאסיביים גורמים לרצח של מחאות. כדוגמה לכך ניתן להביא את המחאה הגדולה ביותר שהייתה בישראל אי-פעם, מחאת האוהלים מ-2011, ובמיוחד את הניסיון לחדשה ב-2012 - שם המשטרה הפעילה כוח הזוי ביתר שאת, פצעה את מנהיגת המחאה
דפני ליף עד כדי כך שנזקקה לטיפול רפואי ועצרה אותה, והכתה ועצרה עשרות, אם לא מאות, מפגינים נוספים.
הלחץ של אוחנה עבד: מפקד מחוז תל אביב ניצב
דוד ביתן הוביל במקור למדיניות של הכלת ההפגנות, מה שגרם לכך שבשבוע שעבר שרר מתח בינו לבין ידיד, שמוביל קו תקיף ביותר במטרה להתחבב על השר הממונה עליו, אך בישיבות התיאום שנערכו גם עם כהן ואוחנה, אשר אומנם לא צידד במוצהר בעמדת מחוז ירושלים אך טען כי "האכיפה צריכה להיות יותר נחושה בכל מקום. גם בתל אביב", הפור נפל והתקבלה עמדת מחוז ירושלים - לנקוט צעדים קשים כלפי מפגינים בכל מקום; ביתן שינה כיוון, ובמוצ"ש התוצאה הייתה קשה.
במקביל, המשטרה נהגה באופן דומה בהפגנות החרדים בבני ברק ובירושלים. בציבור החרדי נשמעו קולות אשר טענו את הטענה ההזויה כי האלימות הקשה שננקטה כלפי החרדים נבעה מעיקרון השוויוניות על-מנת שהמפגינים נגד נתניהו לא יתלוננו כי המשטרה פועלת ביד קשה רק נגדם, ושבגלל האחרונים המשטרה הכתה גם את הראשונים.
יש בעיה נוספת: המשטרה, או שלא אוכפת כלל את ההנחיות במגזר החרדי, או שאוכפת באופן קשה מידי; אין איזונים. הדבר יוצר בלבול, האשמות, קיטוב ואי אמון במערכת; אי-אפשר או לא לאכוף כלל, או לאכוף בצורה מזעזעת, ובעיקר, אי-אפשר לאכוף בצורה מזעזעת בשום פנים ואופן. צריך שיהיה ברור - אלימות משטרתית אינה מוצדקת אף פעם, אלא אם כן היא מבוצעת כהגנה עצמית. אין ספק כי יש צורך לאכוף, אך חשוב שהדבר ייעשה באיזון; משטרה עם הפרעה דו-קוטבית היא פשוט לא יעילה.
