אנחנו באנרכיה. איך יוצאים מזה.

האנרכיה המשתוללת ברחובות ישראל לא נולדה אתמול, לא בתחילת הקורונה ולא בשלוש מערכות הבחירות. שורשיה עמוקים בהרבה. היא מתחילה בכך שמזה שנים רבות, בתהליך מחמיר והולך, שמירת החוק הפכה לאופציה ולעניין לפראיירים בלבד. אז אני סוגר מרפסת בלי אישור בנייה; מה הסיפור? אז נסעתי 110 קמ"ש במקום 100; מה הבעיה? אז לא דיווחתי על הכנסה שקיבלתי; מה הקטע? ועוד ועוד, על ימין ועל שמאל, בערים ובכפרים, בבית ובעבודה. כולנו מתחכמים, כולנו מוצאים איזושהי פרצה לחמוק דרכה, כולנו מעגלים פינות, כולנו קורצים ומעלימים עין. מרוב הרגל גלותי לרמות את הפריץ, שכחנו לגמרי שעכשיו זו המדינה שלנו ואנחנו מרמים את עצמנו. לתופעה הזאת אחראים רשויות האכיפה, בתי המשפט והציבור. הרשויות פועלות באיטיות משוועת. ראיתי תיקים של עבירות בנייה הנמשכים 10, 15 ואפילו 20 שנה. תיקים של עבירות תעבורה קטנות גוזלים שתיים-שלוש-ארבע ישיבות בבית המשפט. נאשמים לא מגיעים לדיונים וההליכים נגררים על פני חודשים ושנים. ואז יש ענישה הנעה בין קלה לבין מגוחכת. המחוקק קובע שנות מאסר רבות – ושופטים שולחים לכמה חודשי עבודות שירות. המחוקק מצווה לשלול רישיון – ושופטים מוצאים "נסיבות מיוחדות". שופטים מעניקים עוד ועוד הזדמנויות למי שלא קיימו צווי הריסה. ואז הציבור מתייחס בסלחנות אל הפושעים. עברייני מס, שגנבו מאיתנו מיליונים, ממשיכים להיות ידוענים (אייל גולן, משה פרץ, קובי פרץ, בר רפאלי). מושחתים חוזרים להיות שרים ומרואינים רצויים (אריה דרעי, אהוד אולמרט). גם לתקשורת יש חלק באנרכיה. מסיבות של הטיה פוליטית, היא בוחרת לעיתים במינוחים המהללים עבריינות וגם מעודדים אותה. מתפרעים העוברים על החוק הם "מפגינים נגד השחיתות". פרחחים התוקפים שוטרים הם "מוחים נגד הממשלה". התמונות יהיו של שוטרים גוררים אזרחים, ולא של אזרחים התוקפים שוטרים – כמובן בתנאי שהם בצד הנכון של המפה. על כל אלו נוספה, במיוחד בחודשים האחרונים, הסתה פרועה מצידם של בנימין נתניהו ואנשיו. בניסיון לחלץ את עצמו מאימת הדין, נתניהו מוכן לשרוף את הבית על יושביו: המשטרה פעלה ממניעים פוליטיים, הפרקליטות תפרה לו תיק, היועץ המשפטי שואף להפיל אותו, בית המשפט העליון הוא גוף שמאלני הפועל נגד המדינה. האדם ברחוב שומע את זה וחושב לעצמו: אם ראש הממשלה ובכירי שריו אומרים את זה – חייב להיות בזה משהו; ואם הרשויות באמת מעוותות את החוק משיקולים זרים – למה אני צריך לקיים אותו? גם אם חושבים שחוק כלשהו מפלה, בלתי צודק, אפילו בלתי חוקי – חייבים למלא אותו (כל עוד אין המדובר ב"פקודה בלתי חוקית בעליל"). במדינה דמוקרטית החוק מחייב כל אחד ובכל זמן, ובמקביל ניתן להיאבק נגדו: בבתי המשפט, בכנסת, בתקשורת, ברשתות החברתיות, בעצומות, בהפגנות וירטואליות (אם אסורה הפגנה פיזית). רמיסתו של החוק היא אמצעי בלתי לגיטימי; מי שקורא לעשות זאת, הוא האחראי למעשה בלתי חוקי בעליל. שיהיה ברור: האנרכיה היא הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של המדינה. אירן יכולה להרוג רבבות ישראלים – וזה איום ונורא בחזקת איום ונורא. חיזבאללה יכול לכבוש יישוב – וזה אסון לאומי. הקורונה יכולה להמית אלפים – וזו טרגדיה בקנה מידה ענק. כל אלו אינם יכולים למוטט את ישראל. מדינות קורסות מבפנים, משום שהן רקובות ושוררת בהן אנרכיה. אויב חיצוני יכול לחסל מדינה כאשר היא שסועה במלחמת אחים. דומה שבכל שנותיה של המדינה, לא היינו פחות רחוקים משם מאשר כיום.

קשה מאוד לצאת ממצב של אנרכיה, במיוחד כאשר שורשיה הם כה עמוקים וממושכים כפי שהסברתי. זה מצריך מאמץ ממושך, ממוקד ומאוחד – כל מה שישראל של 2020 לא מסוגלת או לא רוצה לעשות. שליטינו מסתכלים לכל היותר לעבר הבחירות הקרובות, ואנחנו רק רוצים לדעת מתי אפשר יהיה לטוס מנתב"ג. תכנון לטווח ארוך הוא אצלנו כמו חמץ בפסח – בל ייראה ובל יימצא. הפלגנות הפוליטית עמוקה ביותר, ומתחילה בין שתי המפלגות שהבטיחו להקים ממשלת אחדות ופיוס לאומי. השינוי התודעתי והמעשי צריך להתחיל מלמטה, אצל כל אחד מאיתנו. אפשר להיעזר כאן בשלבי החזרה בתשובה שמתאר הרמב"ם. תחילה יש להכיר בחטא: להבין שכאשר אני עובר באדום – אני פוגע בכלל; שכאשר אני יוצא בלי מסיכה – אני פוגע בכלל; שכאשר אני קונה בלי חשבונית – אני פוגע בכלל. ולמה שזה יהיה אכפת לי? כי אני לא רוצה שאתם תפגעו בי; אז אם כל אחד מאיתנו לא יפגע באחרים, כולנו לא נפגע זה בזה. עבריינות, כל עבריינות, פוגעת בי ובך ובנו ובכם: בבריאותנו, ברווחתנו, בחיינו. לאחר שמכירים בחטא, צריך להחליט לעזוב אותו – ולבצע זאת. התשובה המשובחת ביותר, אומר הרמב"ם, היא כאשר אני יכול לחטוא שוב – ונמנע מכך משום שחזרתי בתשובה. נורא בא לי לעבור באדום והכביש ממילא ריק, אבל אני עומד ומחכה כי זה החוק. המסיכה חמה ומגרדת, אבל אני עוטה אותה כי כך מחייבות התקנות. עדיף לי לחסוך כסף ולא לבקש חשבונית, אבל לא אוותר עליה כי אני לא גנב. כל אחד מאיתנו צריך להפוך את העבריינות ליוצאת הדופן ואת העבריינים למוקצים מחמת מיאוס.

עלינו לדרוש דוגמה אישית מן המנהיגות – הקהילתית, המקומית, הארצית. אני לא מדבר על מאבק בשחיתות, אלא על חיי היום-יום. הזלזול המנהיגותי בחוק הוא גורם מרכזי באנרכיה, והוא בא לידי ביטוי בולט ומקומם בחודשי הקורונה. כאשר בכל הדרגים – מנשיא המדינה וראש הממשלה, דרך שרים וחברי כנסת, ועד רבנים וראשי ערים – מצפצפים על ההנחיות, אין שום סיכוי שבעולם שהציבור כולו יציית להן. משום שהרושם המתקבל הוא אחת משתיים: או שהן לא באמת מחייבות, או שהן לא באמת נחוצות. הממשלה והעומד בראשה מנותקים מן המציאות ומן הסבל היום-יומי העובר על מיליוני ישראלים. הם לא יוצאים לשטח, הם לא מדברים עם אזרחים, הם לא יודעים מה זה לנסוע באוטובוס, אין להם מושג מה זה לאבד את מקום העבודה. כאשר בנוסף לכל אלו הם גם מצפצפים על ההנחיות שהם-עצמם מנחיתים עלינו – זוהי מכה אנושה הן לשלטון החוק והן ללכידות החברתית. התוצאה הישירה היא האנרכיה. במדינה מתוקנת, גילה גמליאל הייתה מפוטרת מן הממשלה ונדב ארגמן היה מפוטר מראשות השב"כ בתוך 24 שעות. במדינה מתוקנת, מיקי לוי היה עף לא רק מוועדת הקורונה אלא מהכנסת. במדינה מתוקנת, הרב יצחק יוסף היה עומד לדין משמעתי. במדינה מתוקנת, משה ליאון היה נדרש להתפטר. ואלו רק כמה דוגמאות של אישי ציבור – נבחרים וממונים – שהפרו את המגבלות המונעות מאיתנו לחבק את סבתא, לנשק נכד, לבקר חבר חולה, לפרנס את משפחותינו. כל עוד תימשך התנהגות חצופה ומופקרת כזאת – האנרכיה תעמיק עוד יותר.

אי-אפשר להמשיך ולהתייחס להתפרעויות ברחובות כאל עוד הפגנה שיצאה משליטה, ואי-אפשר להמשיך ולהתייחס לעבריינות בבתי הכנסת ובבתי הקברות כאל עוד מקרה נקודתי של דבקות דתית. חייבים להתייחס אליהם כפי שהם באמת: פריעת חוק מוחלטת, המסכנת חיים בטווח הקצר ואת המדינה בטווח הארוך. ערך קדושת החיים גובר על חופש הביטוי והזכות להפגין. מצות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" קודמת לתפילה, להלווית המת ואפילו ללימוד תורה. השבוע, שבעה חודשים בתוך הקורונה, הגישה הפרקליטות כתב אישום ראשון על הפרת המגבלות. למה רק עכשיו? למה רק אחד? מה עם כל החולים שהמשטרה, לפי דיווחיה, תופסת כמעט מדי יום מחוץ לבתיהם? מה עם מארגני "מסיבות הטבע"? מה עם אדמו"רים ורבנים המקבצים מאות ואלפי אנשים? מה עם מפגינים ומארגני הפגנות? המשטרה חילקה עד כה 260,000 דוחות (שרק רבע מהם שולמו); כתב אישום – הוגש אחד. הכישלון הגדול ביותר הוא של המשטרה: עצם העובדה שהפרות החוק נמשכות ומחמירות, מלמדת על כך. היא הולכת מדחי אל דחי, גיבורה על מכון כושר בקלנסווה ורוחצים בנתניה (ממש כך) - ובאותו יום ממש מאפשרת למאות פורעים לצעוד במשך שעתיים ברחובות תל אביב, לחסום צירים, להפר לחלוטין את החוק ולסכן את חיי עצמם, הציבור והשוטרים. זה בדיוק מה שאירע אמש (8.10.20) ב"הפגנה" נגד ראש הממשלה. שעתיים המשטרה עמדה מן הצד ולא עשתה דבר. במקביל, אנשיה פעלו במלוא הכוח נגד בית כנסת במודיעין עילית - ובצדק; אך הפער בין האירועים זועק לשמיים. המשטרה צריכה למלא את תפקידה בצורה מקצועית, ולא להביא בחשבון שיקולי יחצ"נות כפי שהיא עושה כל העת, כמו אמש. קצת פחות שוטרים בדוברות וקצת יותר שוטרים ברחובות. לדחות כל פעילות שאיננה חיונית ולמקד את כל הכוחות בהשבת הסדר הציבורי ובהבטחתו. הגיע הזמן לעשות את מה שנעשה במדינות מפגרות כמו ארה"ב ובריטניה: להציב ברחובות שוטרי מקוף. היד הקשה כלפי מתפרעים ופורעי חוק צריכה להיות רוחבית ומהירה. מי שמרביץ לשוטר – יועמד לדין תוך 48 שעות. מי שתוקף מפגין חוקי – יועמד לדין תוך 48 שעות. מי שחוסם צירי תנועה – יועמד לדין תוך 48 שעות. על מקומות המועדים לפורענות (מודיעין עילית, מאה שערים) יש להטיל עוצר, ולכלוא מיידית את מי שיפר אותו. מי שמודיע בריש גלי הוא שם פס על המגבלות (כמו משה חוגג ובית"ר ירושלים), צריך למצוא את עצמו במעצר מיידי. במקביל, יש לטפל באותן מהירות ונחישות באלימות שוטרים. חייבים להוציא את מח"ש מהפרקליטות ולהעמיד בראשה שופט, כדי להבטיח את עצמאותה. יש להעניק לה את כל המשאבים הדרושים כדי שתוכל להעמיד לדין פלילי בתוך שבועות שוטרים הפועלים בניגוד לחוק. יש לתקן את החוק, כך ששוטר שייקבע בפסק דין חלוט שהפר חוק – ישלם פיצויים מכיסו. אסור שהמאבק באנרכיה יהיה אנרכיסטי. השלב הבא הוא בתי המשפט. הם חייבים להבין, שאנחנו מצויים בשעת חירום מבחינת הישרדותה הפנימית של המדינה. להוציא צווי הרחקה ולאכוף אותם. לשלוח למעצרים. לקיים דיונים בלוח זמנים קצר. להטיל עונשים מרתיעים. לא לחכות ל"החמרה הדרגתית בענישה" אלא לפעול כאן ועכשיו. ונדגיש: הדברים אמורים גם לגבי מתפרעים וגם לגבי שוטרים. זוהי דליקה קטלנית וכך יש לטפל בה.

מאחר שבעיית האנרכיה היא עמוקת שורשים, גם הטיפול בה צריך להיות שורשי. מעבר לצעדים המיידיים שיש לנקוט מול התפרעויות והפרות חוק מסכנות חיים, יש צורך בהטמעה מתמשכת של ערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק. מערכת החינוך שלנו, המתמקדת בציונים במקום בערכים, כבר מזמן אינה עושה זאת – ואת התוצאה אנו רואים כעת. ילדינו צריכים ללמוד כמעט מגיל אפס, כי יש מערכות כללים המחייבות את כולם – ולטובת כולם. לא נקח צעצוע של מישהו אחר. נגיע בזמן לגן. נכין שיעורי בית. נתנהג בנימוס למורה. לא נרים קול על חבר. לא נעתיק במבחן. נכון – זה אוטופי, אבל אם מראש נציב רף נמוך, ברור שהתוצאות יהיו נמוכות עוד יותר. בהמשך הדרך צריך ללמד אזרחות והיסטוריה, כדי להבין מדוע הדמוקרטיה כה חשובה, מה קרה כאשר נהרסה ומהם עקרונות היסוד של החברה והמשטר בישראל. זה הרבה יותר חשוב מאשר עוד יחידה במתימטיקה, עוד שעת ספורט או עוד יצירה של עגנון.

הבעיה היא, שאין אצלנו איש שמסוגל או רוצה ליטול על עצמו את המשימות הללו או אפילו את חלקן. הפוליטיקאים מלבים את האש, כי מפלגות מבוססות על פלגנות, ולכל אחד מהם יש אינטרס אישי או פוליטי כלשהו. למשטרה אין מפקד מזה שנתיים, יש לה תרבות ארגונית בעייתית (בלשון המעטה) והפיקוח עליה רופף עד בלתי קיים. גם לפרקליטות אין בעל בית מזה כשנה, וגם היא זקוקה לניעור יסודי. בתי המשפט נמצאים בקצה השרשרת, והם רגילים מדי לתפיסות רחמניות. אני חושש מאוד, שהאנרכיה תחמיר עוד יותר כאשר יחל יישום אסטרטגיית היציאה מן הסגר (בהנחה שתהיה כזאת). נניח שייקבע שהשלב הראשון יימשך שבועיים מאז ששיעור הבדיקות החיוביות יהיה 10% ויאפשר לפתוח גני ילדים. הרי בתוך עמנו אנו יושבים: אם השיעור יהיה 10.2%, תישמע הטענה שמדובר רק בשני פרומיל סטייה; ולמה רק גני ילדים ולא כיתות א'; ולמה שבועיים ולא 12 יום. נניח שבשלב השני אפשר יהיה לפתוח חנויות במגבלה של קונים ושטח – ואז יימצא מי שיגיד שבעצם גם המדרכה היא חלק מהחנות, ושהקונה הנוסף רק נכנס לשאול שאלה, וששני הקונים הללו באו ביחד. נניח שמתישהו ניתן יהיה לנסוע לחו"ל למטרות עסקיות; פתאום לרבבות ישראלים יהיו השקעות ברודוס וייבוא בגדים מסלובקיה ופגישות עם גאוני היי-טק בסיציליה. במקביל יימשכו ההתפרעויות, ולא יהיה זה מופרך לצפות שהן אף יחמירו. אנחנו ממש לא רחוקים מאלימות פיזית, וגם מחזות של ונדליזם וביזה כבר אינם רק בגדר של נבואות זוועה. התקווה היחידה היא שכולנו, כולל כולנו, נתעשת ברגע האחרון ונבין שיש דברים הרבה יותר גדולים מאשר שמחת בית השואבה, חתונות, הפגנות ומחאות: הזכות לחיים של הפרט והזכות לחיים של הכלל.