מה סוד הצלחתו של מנהיג, של ראש ממשלה? הרבה סודות להצלחה. נימנה מתוכם במיוחד את אישיותו הכריזמטית של המנהיג, ניסיונו הפוליטי והמדיני, נאמנותו לעקרונות והתנהלותו לאורם, יכולתו להביט קדימה ולדעת בבירור לאן הוא מוביל, להתמקד בעיקר ולהתעלם מ"רעשי רקע", לדעת להאציל סמכויות, לפעול בסגנון ממלכתי ושקוף, וגם - לדעת לבחור את האנשים הקרובים אליו, יועציו, עוזריו, ובראשם מנהל לשכתו (היום יאמרו בסגנון אמריקני - ראש הסגל).
כמעט כל ראש ממשלה, שידע לבור לו עוזרים נאמנים, מסורים, מקצועיים, דבקים במשימתם, נכונים לעבוד ללא ליאות, אידיאליסטים ומאמינים בדרכו, הצליח לעבור בהצלחה את משימת כהונתו התובענית ולהנחיל הישגים למדינה. וראש וראשון לעוזרים, למקורבים, הוא ללא ספק הרל"ש. זה הציר המרכזי בצוות היועצים הסובבים את ראש הממשלה, הממונה על סדר יומו, שפועל לניצול היעיל ביותר של משאב הזמן המצומצם, המתאם בין כל המטלות והפגישות, המגשר בין הלשכה לבין הציבור, המשיב על עשרות הפניות מדי יום, ועוד.
להיות רל"ש ראש הממשלה - היש זכות גדולה מזו? היש אחריות שעולה על זו? אכן כן - אחריותו של האיש הניצב בראש הפירמידה, ראש הממשלה. המנהיג שלבסוף מקבל לבדו את ההחלטה, שבפעילותו חורץ גורלות. איך נאמר כבר, ולא בלי צדק? - ראש ממשלת ישראל זהו התפקיד הקשה ביותר עלי אדמות. זוהי שליחות לאומית ממדרגה ראשונה, ללא כל הגזמה. רה"מ מנהל כמובן את המדינה, הרל"ש מנהל את סביבת ראש הממשלה, מאפשר לו לפעול בתנאים המיטביים, מסייע לו בתהליך קבלת ההחלטות ויישומן על הצד הטוב ביותר, לנסח את הודעותיו, לנווט בסבך הבעיות המורכבות, להתגבר עליהן, ולקדם את המדינה, ביטחונה, מעמדה הבינלאומי, כלכלתה, רווחת האזרחים. נדרשת ממנו - רגישות וקשיחות, יכולת עמידה בכל הלחצים. כמובן, גם לחצים, דרישות, שמגיעים מחדרו של ראש הממשלה עצמו. לשניהם אין יום ולילה, כמו שאומרים, והם מבינים זה את זה. הרל"ש הוא אחד האישים הקרובים ביותר לראש הממשלה, מלווה אותו על כל צעד ושער, "קורא" אותו הכי טוב, מבין את שיקוליו וצרכיו, מתרגם אותם להחלטות, לפעילות, שהשלכותיהן ניכרות בכל תחומי החיים של מיליוני אזרחים. אין להפריז באחריות המוטלת על שכמו.
בניגוד לאיתן הבר, שקשריו הקרובים עם יצחק רבין ראשיתם עוד שנים רבות לפני שנכנס לנעלי הרל"ש, לי כמעט לא היה קשר קודם עם יצחק "שלי", מלבד ראיון שעשיתי עימו כשעדיין היה "רק" שר החוץ. כמובן, הכרתיו והוקרתיו, דמותו סיקרנה אותי, ידעתי את חוסר פשרנותו במיוחד בכל הנוגע לזכות העם היהודי על ארצנו בשלימותה. ומשבאה אלי הפנייה לשמש כיועצו הפוליטי תחילה, בדחילו ורחימו נעניתי. אחרי ארבע שנים, ואני כבר מנוסה בהוויית השלטון, וזוכה לאמונו המלא של הבוס החשדן, קיבלתי על עצמי את התפקיד המתיש והמלהיב של הרל"ש.
יצחק שמיר קדם ליצחק רבין בראשות הממשלה. אני קדמתי אפוא לאיתן הבר בישיבתנו, כל אחד בתורו, בחדר הצמוד לחדרו של רה"מ, כשבנינו חצתה תמיד אותה מזכירה - מרית דנון, הנאמנה, היעילה, המסורה. איתן הבר הגיע באופן "טבעי" לעבוד עם ראש הממשלה רבין. מזה שנים רבות שהוא היה מעין איש סוד ושותף סמוי. גם בימים שרבין היה מבודד - איתן הבר היה שם, כ"לוחש לסוס". לעומתו, אני הגעתי אל הלשכה, מה שנקרא לימים "האקוואריום", במקרה למדי, לניסיון. שנינו נשלפנו ממערכות עיתונינו המתחרים, מעריב ו"ידיעות", אל מערכת השלטון המסקרנת, אני אל זו של המרכז-ימין ואחר כך ממשלת האחדות, איתן אל זו של המרכז-שמאל. אז הכרתי מקרוב גם את שר הביטחון בממשלת שמיר, יצחק רבין, ונוכחתי לדעת כמה קרובים הם זה לזה במבנה אישיותם.
לא גבה לבנו לא רמה ראשנו, באנו ביראת כבוד לתפקיד, העמדנו עצמנו ללא היסוס לשירות האיש שלנו, ראש ממשלת ישראל. היינו ונשארנו עיתונאים-בנשמה. אין ספק, ניסיון עיתונאי חשוב מאוד, מועיל מאוד, לעבודת הרל"ש. בעיקר בקטע שהכי פחות נחשב הן ליצחק שמיר והן ליצחק רבין - הקשר עם התקשורת. שניהם ראו בתקשורת מעין מטרד. אבל ניסיון עיתונאי מועיל לרל"ש גם בכתיבת הנאומים. גם איתן, גם אני, ידענו להוסיף בין השאר לחלוחית לנאומים של שני המנהיגים המסוגרים.
הבר הגיע לתפקיד מיד לאחר ניצחונו של רבין והעבודה על שמיר והליכוד ב-1992. באותה עת כבר לא הייתי שם, בלשכה כי אחרי ארבע שנים כרל"ש שמתי פעמי לכנסת. איתן מפעם לפעם טילפן להתייעץ, בעיקר בעניינים פרוצדורליים אישיים. כמוני, גם הוא ביקש רק "פסק זמן" מהעיתון, בידיעה שכעבור כמה שנים יחזור אליו, אל המקצוע האהוב על שנינו יותר מכל - עיתונאות. רצה להבין ממני איך מסכמים את תנאי "החופשה ללא תשלום". לא פעם ביקש ממני איזה ציטוט מ...ז'בוטינסקי.
כרל"ש, אתה מלווה את ראש המשלה לא רק ביומיום האפור - אם יש כזה בכלל יום אפור, יום של שקט, בעבודת הלשכה שעיני כל נשואות אליה - אלא גם באירועים היסטוריים. זכינו כל אחד ללוות את היצחקים במעמדים שנחקקו לעד בתולדות המדינה, ולסייע להצלחתם ככל האפשר. אני באירועים כמו: מלחמת המפרץ, ועידת מדריד, העלייה ההמונית מבריה"מ ואתיופיה, וגם כמה מערכות בחירות. הרל"ש הבר באירועי אוסלו, בשלום עם ירדן, ולבסוף - הפרידה הכואבת, עם הירייה הנוראה בכיכר וההודעה העצובה שנשא באיכילוב. שנינו גילינו יכולת להתגבר על היצר העיתונאי, הפועם בתוכנו. הבוסים ידעו תמיד, שאם ישנן הדלפות - לא מהרל"ש הן יצאו.
היושרה של איתן הבר הייתה אצלו מעל לכל. האמת הייתה נר לרגליו. פעם הצליח להפתיע גם אותי. השתתפנו באירוע במרכז מורשת בגין בירושלים בנושא מורשתם של מנהיגים. כשהגיע תורו של הבר לשאת דברים על מורשת יצחק רבין ז"ל, הוא הפתיע את הנוכחים כשאמר בגילוי לב: אני יודע רק על מורשת אחת של יצחק רבין - מורשת הרצח... כן, המורשת האיומה, שמדליקה גם כיום אור אדום לכל היריבים, בכנסת, ברחוב, ברשתות החברתיות...
בשנים האחרונות חזר איתן במידה מסוימת לשורשיו הרביזיוניסטיים, מבית אבא יהודה הבר ז"ל, איש האצ"ל ובית"ר. לא נימניתי על חוג ידידיו הקרובים של איתן, אבל הוא הוסיף ושמר אתי על קשר, בעיקר בתוקף תפקידי כמנכ"ל מכון ז'בוטינסקי. באמצעותי הוא העביר אל ארכיון ז'בוטינסקי מסמכים שהיו שמורים עימו מהימים שהיה מתנדב במכון, בין השאר תצלום מ-1954 של ביקור הנשיא השני יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית במוסד המורשת של האופוזיציה ה"חירותניקית". הוא היה אז, נער בן 14, שגר ברחוב בורוכוב הסמוך, שימש כמתנדב במוזאון שבמצודת זאב. במאמרים שפרסם בשנותיו האחרונות הסתמך לא אחת על ציטוטים מז'בוטינסקי ומבגין, בעיקר כשביקר - בעדינות ובעוקצנות יש לציין - את ממשלות נתניהו.
בין בכתיבתו, בין בשירותו הממלכתי, דבר אחד היה חשוב לאיתן הבר יותר מכל - ביטחון ישראל. כה יאות לו המלים שהוא עצמו כתב על חברו - "אחי הבכור" כפי שהגדירו - זאב שיף ז"ל, כתבו הצבאי של עיתון הארץ, שהלך לעולמו ב2007. בקובץ שיצא לזכרו, שהבר ערך יחד עם יבל"א אהוד יערי, כתב איתן בין השאר על "וולפי": "פטריוט גדול, אוהב עמו וארצו. בשיחותינו האחרונות התרעם על עורכים ועיתונאים, שמבינים היטב את אויבי ישראל ונותנים להם ביטוי נרחב בתקשורת, ואינם מוכנים להבין ולהאזין לגרסאות הישראליות. אדם אוהב".
האין מלים אלה כאילו נכתבו על איתן הבר עצמו, איש המלים הגבוהות והפטריוט הגדול?
