סיזיפוס, מזכיר לנו יהונתן יששכרי, בדרכו היצירתית, קיבל גימלים מרופא האלים בפנתיאון ובאישורו של זאוס בעצמו ירד ארצה לשבוע, אל אדמת בני האדם. כמו הרבה גימליסטים שראו בית, גם הוא ראה כי טוב ודפק נפקדות. על כן קיבל סיזיפוס משפט מח"ט ונענש בגלגול אינסופי של סלע לפסגתו של הר. כל פעם שסיזיפוס מגיע לפסגה והסלע מידרדר שוב, הוא נזכר איך מרד באלים ונהנה מכל תענוגות ארץ האדם. סיזיפוס חזק מהסלע ומסוגל להרים אותו בכל פעם מחדש ולכן הפילוסוף אלבר קאמי (במיתוס של סיזיפוס) מציע לדמיין את סיזיפוס מאושר למרות עונשו. אם כבר הרגל אבסורדי, אז שיהיה בו הכל כלול. הפרדוקס והאושר לפי קאמי הם מנת החיים.
והנה ההודעה על הסגר השני, גרמה לטובים
שבמנהלים, לפחות להחסיר פעימה... אולי כבר לא אותו אלמנט ההפתעה הראשוני ובשאיפה השכלנו ללמוד דבר או שניים על מתודולוגיות סדורות להתקפלות ו/או להתנהלות מרחוק. ועדיין הציפייה ש"הדבר הזה" כבר יהיה מאחורינו, ונחזיר עטרה ליושנה - נסדקה שוב בידה חסרת הרחמים של גב' חוסר ודאות.
בעלי העסקים -
החסרת פעימה, היא עידון למה שסדק את הנחישות ואורך הרוח שאפיינו אותנו בחצי שנה האחרונה, בואך סגר 2. עבור אלו ששרדו עד כה, והצליחו להרים הראש מחדש ולו באופן חלקי, עולה לנו קונוטציה דומה לחוויה של שבויי מלחמה. בהיותנו בפ.ד.ה ארגון פרקטי ואופטימי ננסה לזקק מהמחקרים טיפ לחוסן נפשי, כשאנו במצב כפוי מתמשך: כשבדקו את נקודת השבירה, גילו ששבויים שנאחזו בדד ליין, כגון: "עד החגים/תוך חצי שנה - אהיה בבית" - נשברו כשזה לא קרה. ואנו? כמה מאיתנו ייחלנו שנצא מעבדות לחרות מתום הפסח, קיווינו שנגיף הקורונה לא ישרוד בחום הקיץ הישראלי, וחלקנו אף הגדלנו לעשות בהמתנה לדד ליין אחרי החגים. עם ההודעה על הסגר, ניפצו לנו את האשליה שנאחזנו בה כסוג של שאיפה לחזרה לסוג של שגרה/שפיות.
אז אחרי שתיארנו את המים שכולנו משכשכים בהם (שלא לומר טובעים), נעבור לגלגל הצלה:
א.
פרספקטיבה - אם כבר נפגעה העבודה, צו השעה - לעבוד בלראות את חצי הכוס המלאה, גם אם הוא כבר מזמן הצטמק מחצי... אם אנו בשבי, זה לפחות בבית ולא בשבי האויב.
ב.
חוסן - בואו לא נטעה שנית בהצבת דד ליין נוסף להיאחז בו, אלא נפנים שזה המצב להישאר ושכמו סיזיפוס, גם אנו נוכל לאתגר! ואולי אף נזכה לנבואת אלבר קאמי - סוג של אושר בהצלחה. כי מה שלא הורג - מחשל! וזה הזמן של החסונים לבלוט. בעלי העסקים והמנהלים שיצליחו ליישם את הטיפ הבא, יבלטו וסיכויים לשרוד לשגשג לאחר המבול, גבוה לעומת המתחרים.
ג.
אג'יליות - הקורונה למעשה האיצה מגמות של השנים האחרונות, לגבי הצורך באג'יליות - יעילות, מהירות תגובה. בכדי להיות "אג'ילי" (שזה המפתח לניהול מוצלח בימינו) יש צורך בפתיחות וגמישות לשינויים המתבקשים תדיר, תוך חדות אבחנה ויכולת לקבל החלטות מהר גם בתנאי חוסר ודאות. האופן הדרמטי והקיצוני בו הקורונה התגלגלה לפתחנו, גרם לכולנו למגוון תגובות שהינן נורמטיביות למצב לא נורמאלי (כעסים, יאוש, שחיקה). הגיע כעת הזמן להבין שהמצב הלא נורמאלי הזה, הוא כבר הנורמאלי החדש, ולהיפטר מהרגלים ישנים (כגון ניהול ריכוזי, עודף דוחות, תהליכי קבלת החלטות וניהול סיכונים ארוכים מדי) ולסגל הרגלים יעילים יותר. ככל שנשכיל להפנים ולהתאים עצמנו לעובדה ש"שינוי" הוא אכן "הדבר היחיד הקבוע בחיים" - כך ניטיב להתמודד בהצלחה.
כש"מזיזים לנו את הגבינה", מזכיר לנו איתי הל-אור את הספר המוכר בנושא שינויים, זה לא עושה לנו נעים בגב. נקודה. אך אין לנו ברירה אלא להסתגל. אצל חלקינו מדובר בשינויים טכנולוגיים, אצל אחרים בשינוי באופן הניהול, השרות, המכירה, התקשורת עם לקוחות וצוותים, שינוי במוצר עצמו או אופן שיווקו.
אם הספר "לנצח נבנו" היה נכתב היום, הוא בטח היה כולל את התוצאות העסקיות, של פריון לעומת איירונסורס. לטעמנו כפי שכתב בספר ההמשך "גלגל התנופה" ההבדל נובע, בראש ובראשונה, מהסגנון הניהולי של מנהיגי הארגון. ובפרט, מנסיוננו, באתגרי הצמיחה מסטרטאפ לארגון בוגר. באיירונסורס לרוב השותפים יכולת אג'ילית הנובעת מהיותם יזמים, ובכך הם מיטיבים ליזום ולהגיב לשינויים ולתנודות השוק, והעסק ממשיך להתפתח ולגדול. בעוד שהמנהלים, מעולים ככל שיהיו של פריון, חוזקתם בניהול הקיים.
מנהל יזמי ואג'ילי מצליח לממש את צו השעה- לנרמל את החדש.
אז השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו כעת, האם נצליח לאמץ גמישות, חדשנות לנרמל את החדש. או לפחות להתאים מיומנויות חדשות לאתגרים? להיות פתוחים דיינו לזהות שאולי זו הזדמנות הפז שחיכינו לה? אולי אפילו להעיז להגשים חלום (או לוותר על התרסקות חלום) ולשנות כיוון? כבר היום חלק מלקוחותינו ב-פ.ד.ה מעידים לגבי שינויים שהם אימצו בחצי שנה האחרונה, שחבל שלא עשו זאת כבר הרבה קודם. דוגמה לכך היא היעילות הרבה הקיימת בשילוב עבודה מהבית, שבלא מעט ארגונים נתפסה כלא נכונה בעבר. כך נוצרה היכולת להקטין עלויות משרדים ותקורות, זמני נסיעה וסיכון בכבישים.
אז מה הטוב שהמצב הנוכחי מזמן לפתחנו?
ואם כל הטוב הזה כבר הגיע אלינו עם ניחוחות מהמזרח, אומר יהונתן יששכרי, יהיה זה בלתי נמנע להציע גם אמרה השגורה שם: "לשאול זה רגע של בושה, לא לשאול ולהישאר בור זו בושה לכל החיים". ולכן מי שמתקשה - זו לא חולשה אלא כוח - להיעזר באיש מקצוע, כדי לצלוח האתגר. גם חיים עומר בספרו "במבוי סתום" מביא את הבשורה להיחלץ מקיבעונות: התייעצו עם איש מקצוע, או קולגה שאתם מעריכים שאינו מעורב רגשית. בעולם החדש הזה שהתגלגל לפתחנו, כמו אותו סלע כבד של סיזיפוס, מסכם איתי הל-אור, טוב נעשה אם נאמץ את הצעתו של אלבר קאמי למצוא את מקור השמחה - בהזדמנות לטפס מחדש, באמון בכוחות שלנו שאנו חזקים מהסלע ויכולים למסע ואולי אף ביצירתיות שתאפשר לנו לפתח שיטות חדשות ומקוריות להגיע לראש ההר!
