לתשומת ליבו של מי שמקנא בארה"ב

אם דונלד טראמפ ינצח בבחירות ב-3 בנובמבר, הוא יעשה זאת – כמו ב-2016 – באמצעות חבר האלקטורים. מטהו יודע שאין לו סיכוי לנצח במניין הקולות, ולכן הוא מרכז את מאמציו במדינות המפתח המתנדנדות. הילרי קלינטון קיבלה 3 מיליון קולות יותר מאשר טראמפ, אבל 80,000 קולות בארבע מדינות העניקו לו את הנשיאות בגלל שיטת האלקטורים. השיטה הזאת גם אחראית לחלק מן החששות מפני תוהו ובוהו חסר תקדים לאחר הבחירות: מה יקרה אם שתי המפלגות ימנו אלקטורים יריבים מאותה מדינה, ומה יקרה אם ייעשו מאמצים להשפיע על אלקטורים להצביע שלא בעד מי שניצח במדינתם. מצב בלתי-דמוקרטי בעליל קיים גם בסנאט. לרפובליקנים יש 53 מושבים לעומת 47 לדמוקרטים, למרות שמספר התושבים שהדמוקרטים מייצגים גדול ב-11 מיליון מזה של הרפובליקנים. זהו עיוות האופייני לבחירות איזוריות בכלל, משום שכאשר "המנצח לוקח הכל" – המוני קולות יורדים לטמיון ומיליונים אינם זוכים לייצוג כלשהו. בארה"ב, בגלל ממדיה של המדינה, עלולים עשרות מיליונים לגלות שלקולותיהם לא היה כל ערך. בבית הנבחרים הייצוג הוא לפי מספר התושבים בכל מדינה, אבל גם בו קיים תרחיש של התעלמות מכללי יסוד דמוקרטיים. אם נוצר תיקו במניין האלקטורים בבחירות לנשיאות, בית הנבחרים הוא שבוחר את הנשיא, והסנאט – את סגן הנשיא. אבל במצב הזה, כל מדינה מקבלת קול אחד בבית הנבחרים, והיא מיוצגת בידי המפלגה לה יש רוב באותה מדינה. במצב הנוכחי, למרות שלדמוקרטים יש רוב גדול בין הצירים (232 מול 197), במניין המדינות מובילים הרפובליקנים עם 26 מול 22 ושתיים בתיקו. אם זה יהיה המצב גם אחרי הבחירות וההכרעה תעבור לשם, הנשיא הבא יהיה דונלד טראמפ – בניגוד לרוב הקולות ובלא רוב באלקטורים. שלא לדבר על אפשרות סבירה שהדמוקרטים יזכו ברוב בסנאט ויבחרו סגן נשיא משלהם.

מה עוד אפשר להגיד עליו? לי הוא מזכיר את המערכון הישן של Mad TV על בחור המתעורר ומגלה שהוא נשיא ארה"ב. עד מהרה מתברר, שמדובר באלכוהוליסט שאינו זוכר דבר מחמש השנים האחרונות, ואשר בין היתר ניפץ בקבוק בירה על ראשו של קנצלר גרמניה. "אני לא מאמין שארה"ב בחרה שיכור לנשיא", הוא אומר לאיש השירות החשאי, והלה משיב: "ובחרה בו שוב. בשבוע שעבר התחלת את הקדנציה השנייה שלך". טראמפ איננו אלכוהוליסט – הוא מתנזר ממשקאות חריפים מאז שאחיו הבכור, פרד טראמפ הבן, מת בשל שתיית יתר – מה שבהחלט מעיד על הרבה כוח רצון. אבל קשה מאוד למצוא אצלו הרבה תכונות מלבבות נוספות. הבריונות המילולית שלו מזעזעת; סירובו להתנער מגזענים מעורר חלחלה; הליכי קבלת החלטות לא קיימים אצלו; הוא נעדר כל חוש הומור וביקורת עצמית; המוסר אינו קיים מבחינתו; הוא מסרב להקשיב וללמוד; לדעתו הוא אל-טעותי; הוא מודד אנשים רק ביחסם אליו ובתועלתו מהם. במבט רחב יותר, העובדה שטראמפ נבחר ועשוי להיבחר שוב, מלמדת הרבה על החברה האמריקנית. יש בה עשרות מיליונים שאינם מתעניינים בעובדות, שמוכנים לבלוע שקרים שעושים להם טוב, שקונים תיאוריות קונספירציה מופרעות, שהידע שלהם היה מבייש תלמידי תיכון אצלנו. חופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, כי הוא זה שמעניק לבוחר את הידע לבצע בחירה מושכלת; בארה"ב הוא מנוצל בדיוק למטרה ההפוכה. מה שעוד יותר מדאיג הוא טיבם של המועמדים לנשיאות במערכות הבחירות האחרונות: ברק אובמה, מיט רומני, דונלד טראמפ, הילרי קלינטון, ג'ו ביידן. זה הטוב ביותר שיש לארה"ב להציע? אני לא משווה אותם לנשיאים דגולים מן העבר, אלא לכמה וכמה אנשים נהדרים שחיים בארה"ב כאן ועכשיו: ביל גייטס, ג'יימי דיימון, ג'ף בזוס, טים קוק, מייקל בלומברג ועוד המון אנשי עסקים מעולים. אבל הללו (למעט בלומברג) לא מוכנים להתקרב לפוליטיקה, אולי מסיבות מוצדקות. ומאחר שהטבע אינו סובל חלל ריק, האמריקנים והעולם מקבלים בצמרת אנשים בינוניים – וזה עוד במקרה הטוב.

יש ישראלים, בעיקר בימין, שהיו רוצים לראות בכנסת את מה שהתרחש השבוע בסנאט: שימוע פומבי למועמדת לבית המשפט העליון (איימי קוני-בארט). כבר עמדתי על כך, שלהעתיק מקטע אחד בלבד מתוך שיטה שלמה, דומה להרכבת גלגל של אופני ילדים על סמיטריילר, בנימוק ש"זה גלגל וזה גלגל". מי ששם לב לשימוע הזה, ומי שזוכר את השימוע של ברט קוואנו בדיוק לפני שנתיים, אמור להבין שהגלגל הזה כשלעצמו הוא מפונצ'ר. במקרה של קוואנו, זה היה קרקס מביך ומשפיל של טענות בלתי מוכחות על הטרדה מינית מלפני עשרות שנים. השימועים של בארט היו הרבה יותר ענייניים, אבל גם הם חשפו את הליקוי הבסיסי: הסנאטורים בוחנים את השופט לא לפי כישוריו, אלא לפי עמדותיו המשוערות בנושאים טעונים מבחינה פוליטית וציבורית (הפלות, אובמהקר, מעמד הנשיא, בחירות). בארט השיבה בצדק, שלא תאמר מראש כיצד תפסוק, משום שעליה לראות את העובדות ולשמוע את הטיעונים. היא גם הייתה צריכה להסביר, שהיותה קתולית לא תשפיע על פסיקותיה – וזה במדינה בה אמונתו של אדם היא עניינו הפרטי לגמרי. מה שעמד למבחן לא היה האינטליגנציה של בארט, לא המזג השיפוטי שלה, לא היעילות שלה, אפילו לא ההשכלה שלה; דעותיה הפוליטיות – זה נייר הלקמוס היחיד. ככה בוחרים לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת; ככה לא אמורים לבחור לרשות השופטת. היו"ר לינדזי גראהם אמר כבר בתחילת השימועים, שהתוצאה ברורה לגמרי: כל הרפובליקנים יצביעו בעד וכל הדמוקרטים יצביעו נגד. במליאת הסנאט יהיו לבארט 53-51 תומכים ו-49-47 מתנגדים, לפי קווים פוליטיים כמעט לחלוטין. וזו הבעיה הכי גדולה: לא משנה כמה היא (וכל מועמד אחר) מוכשרת – חצי מהאמריקנים ירגישו, או לפחות יאמרו להם, שהשופט הזה איננו משלהם ושהוא מראש נגדם. למה? כי הוא הוצע ואושר בקולות המפלגה היריבה. טראמפ מינה גם קרוב ל-300 שופטים פדרליים בערכאות הנמוכות יותר, והדמוקרטים מגיבים כאילו הוא גנב להם את המדינה וכאילו הקיץ הקץ על העקרונות בהם הם מאמינים; זה עובד באותה צורה גם בכיוון ההפוך. וכך, לא רק שהמינויים מבוססים על פוליטיקה, אלא גם אמונו של הציבור – הכלי היחיד שיש לבתי המשפט. המשמעות היא, שמתוך הגדרה – למחצית מהציבור האמריקני לא יהיה אמון בשום שופט.

אחד הנושאים המרכזיים בשימועים של בארט היה האם לדעתה בית המשפט העליון יכול לשנות תקדימים שלו, במיוחד את רו נגד ווייד שהתיר הפלות. בעיניים לא-אמריקניות, זוהי שאלה מוזרה ואפילו מטורפת. התשובה אמורה להיות "כן" מהדהד. נכון, לא בקלות ולא במהירות, אבל לתקדימים אין שום קדושה. נסיבות משתנות, תפיסות משתנות, ידע משתנה. דווקא בארה"ב, המובילה את העולם בחדשנות וביצירתיות, דבקים בתקדימים כאילו הם לכל הפחות תורה למשה מסיני. זהו חלק מהשמרנות האמריקנית, שהיא מן הקיצוניות ביותר בעולם. אני לא מתכוון לשמרנות במובן הפוליטי, המיוצגת בידי המפלגה הרפובליקנית, אלא לשמרנות בחיי היום-יום. קשה מאוד לשנות הרגלים ותוכניות עבודה של האמריקנים. קחו לדוגמה את ה-NBA: סדרות הגמר השנה היו הטוב משבעה כמו תמיד, למרות תנאי הקורונה. נדמה לי שכבר סיפרתי, שהאמריקנים פשוט לא מוכנים להשתמש בשטרות של שני דולרים ובמטבעות של דולר, כי אינם רגילים אליהם. לפני הרבה שנים הצעתי למו"ל האמריקני שלי לשווק את ספרי באירוע יהודי גדול; הוא לא תפס כיצד סוטים מן המקובל. זו גם הסיבה לכך, שהאמריקנים אינם מוכנים לגעת בחוקה שלהם. החוקה אושרה בשנת 1787, דהיינו לפני 233 שנים. שלוש שנים לאחר מכן אושרו עשרת התיקונים הראשונים ("מגילת הזכויות"). מאז נוספו רק עוד 17 תיקונים, ששניים מהם היו החלת היובש וביטולו. האחרון שבהם היה במאי 1992; הוא הוצע לראשונה בספטמבר 1789, אז קשה לומר שאישורו היה חפוז. אם נוריד את "מגילת הזכויות" ואת תיקוני היובש, אנחנו מדברים על 15 תיקונים ב-229 שנים, או תיקון אחד בכל 15 שנים. וזה לא בגלל שהחוקה מושלמת, אלא בגלל שקשה מאוד לתקן אותה מבחינה פרוצדורלית – ודומה שאפילו המחשבה על כך מכניסה את האמריקנים לחרדות. החוקה הזאת נכתבה בשלהי המאה ה-18 על-רקע נסיבות מלחמת העצמאות האמריקנית וכדי למנוע עריצות דוגמת זו של מלך בריטניה, ג'ורג' השלישי. כך יש לראות למשל את התיקון השני: "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לבטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני אדם להחזיק נשק ולשאתו". תומכי הנשק מתעלמים מן הרגע ומההנמקה, והתוצאה היא מעשי רצח וטבח בקנה המידה הגדול ביותר בעולם. לאמריקנים נזקקו המון שנים כדי לעשות צעדים מובנים מאליהם, כמו להטיל מס הכנסה פדרלי (1913) ולהעניק זכות הצבעה לנשים (1920). הגבלת הנשיא לשתי כהונות אושרה רק ב-1951, ורק ב-1967 נקבע הליך לנבצרות של הנשיא.

העבדות בארה"ב בוטלה ב-1865, וחמש שנים לאחר מכן הוענקה זכות בחירה לשחורים. היה צורך בתיקון נוסף לחוקה ב-1964 כדי להבטיח שזכות הבחירה לא תישלל בשל חובות מס – הדרך בה היא נמנעה משחורים רבים. ועדיין, הגזענות היא הבעיה החברתית מספר אחת בדמוקרטיה המובילה בעולם. הדבר בא לידי ביטוי מובהק במהומות בחודשים האחרונים, לאחר רצח ג'ורג' פלויד השחור בידי שוטר לבן. היה צורך להפעיל כוח רב, כולל של המשמר הלאומי, כדי לדכא אותן – לאחר שחלק מן ההפגנות יצאו מכלל השליטה והפכו להתפרעויות אלימות. את ההתפרצות הגזענית יש לראות גם על-רקע הקורונה, אשר פגעה בצורה קשה במיוחד בבני המיעוטים. חלקם בקרב החולים גדול בהרבה מחלקם בקרב האוכלוסייה, משלוש סיבות עיקריות: רבים מהם מועסקים בשכר נמוך ולא יכלו להרשות לעצמם להישאר בבית, יש להם יותר מחלות רקע והם מתגוררים בצפיפות רבה יותר. תראו עוד נתון. בשנת 2017 היוו השחורים 12% מן האוכלוסייה הבוגרת בארה"ב, אבל 33% מכלל האסירים; ההיספנים היו 16% מהבוגרים ו-23% מהאסירים; הלבנים היו 64% מהבוגרים ורק 30% מהאסירים. זה לא אומר בהכרח שמערכת האכיפה גזענית, למרות שרבים טוענים כך. זה לבטח אומר שהשחורים וההיספנים מצויים במצב כלכלי וחברתי הדוחף אותם לפשיעה הרבה יותר מאשר את הלבנים. הפערים קיימים גם בתחום החינוך. נכון לשנת 2017, ציוני הקריאה של ילדים לבנים בכיתה ד' היו גבוהים ב-13% משל השחורים וב-11% משל ההיספנים; במתימטיקה ההפרשים היו 11% ו-8% בהתאמה. בדיקות בכיתות ח' וי"ב העלו ממצאים דומים. בשנת 2016 למדו 42% מהלבנים (בני 24-18) בחינוך גבוה, לעומת 36% מהשחורים ו-39% מההיספנים; השיעור בכלל האוכלוסייה היה 41%. ההשלכות הברורות ביותר של כל אלו היו בשוק העבודה: באותה שנה שיעור האבטלה של בני 64-25 בארה"ב היה 5%, אבל רק 4% בקרב הלבנים לעומת 8% אצל השחורים ו-5% אצל ההיספנים. לבסוף: עוד ביטוי מדהים לעומק התפיסות הגזעיות בארה"ב. בתוכנית "מאסטר שף" של גורדון רמזי משתתפים מתמודדים מכל חלקי החברה האמריקנית. בצורה הכי טבעית והכי לא-זדונית, ההנחה של כולם – הן של השופטים והן של המתחרים – היא שהרקע האתני משליך במישרין על היכולות הקולינריות: איטלקי יצטיין בפסטה, ארגנטינאי יכין סטייקים מעולים ומן ההודי מצפים לקארי משובח. ממש לא משנה כמה דורות הם בארה"ב; זה כמעט מובן מאליו – אפילו בעיניהם.

המשק האמריקני זקוק נואשות לחבילת סיוע נוספת בשל הקורונה. דמי האבטלה המוגדלים (עוד 600 דולר לחודש) פקעו בסוף אוגוסט, וזה אומר שמיליוני אמריקנים מתקרבים לקו העוני ואולי אף צונחים מתחתיו. הסיוע לעסקים קטנים אזל, וזה אומר שמאות אלפים מהם יקרסו לצמיתות. המדינות משוועות לכספים פדרליים שיאפשרו להן לכסות לפחות חלקית את הבורות שנוצרו בתקציביהן בשל הירידה החדה בהכנסות ממיסים והעלייה החדה בהוצאות הבריאות והרווחה. אבל הסיכוי שחבילה שכזו תאושר עוד לפני הבחירות נראה אפסי. בגל הראשון של הקורונה הצליחו הרפובליקנים והדמוקרטים בבית הלבן ובקונגרס להתגבר על חילוקי הדעות ולהעביר את החבילה הגדולה ביותר בהיסטוריה העולמית: 2.2 טריליון דולר (למעלה מ-10% מהתוצר האמריקני). זה היה רגע נדיר וכנראה חד-פעמי. ההקצנה המפלגתית כה עמוקה, עד שאפילו המשבר הבריאותי החמור ביותר בתולדות ארה"ב אינו יכול לגבור עליה. שלושה שבועות לפני הבחירות (לנשיאות, ל-35 סנאטורים ולכל בית הנבחרים), שתי המפלגות לא מוכנות לתת זו לזו משהו שעלול, חס וחלילה, להיראות כמו הישג של האחרת. טובת הציבור לא מעניינת אותן. הקיטוב הזה הולך ומחמיר לאורך השנים, עוד לפני דונלד טראמפ – שהוא במידה רבה תסמין שלו, לא פחות מאשר זרז שלו. שתי המפלגות הפכו את הזירה הפוליטית ל"משחק סכום אפס": אם אתה מרוויח, סימן שאני מפסיד. מי שרוצה להתקדם בהן מציג את עצמו כאויב מושבע של הצד השני, ולא כמי שיכול לגשר על פערים ולפעול במשותף לרווחת הכלל. וכך אנחנו מקבלים הצבעות אוטומטיות: כל הדמוקרטים נגד טראמפ ונגד איימי קוני-בארט, כל (או כמעט כל) הרפובליקנים בעד טראמפ ובעד בארט. כל הרפובליקנים בעד רפורמת המס, כל הדמוקרטים נגדה. כאילו האמת מצויה כל-כולה בצד אחד והשקרים והטעויות הם אך ורק נחלתו של הצד האחר. במידה רבה, זוהי תוצאה של השיטה הדו-מפלגתית שרבים מדי אצלנו מקנאים בה, ושהיא תוצר של גישת השחור-לבן האמריקנית הקלאסית (הבאה לידי ביטוי מובהק במערבונים). מאחר שיש רק שתי מפלגות, אין מקום למי שנמצא ביניהן. בעד הפלות או נגד הפלות, נקודה. בעד ממשלה גדולה או בעד ממשלה קטנה, נקודה. בעד הטבות מס או בעד העלאתו, נקודה. בעד ביטוח בריאות לכל או נגדו, נקודה. במצב הזה, הקולות הקיצוניים הם הגוברים ומושכים לעוד יותר קיצוניות. התוצאה היא מערכת פוליטית הנוטה יותר ויותר לשנאה ומובילה לשיתוק במצבי חירום – בדיוק כמו עכשיו.