אני אוהב מאוד את המדינה שלי, רוצה בקידומה ובהתפתחותה ובהישגיה, אבל את כל אלה לא משיגים בדיבורים - אלא במעשים שמובילים לתוצאה הזאת. אינך יכול לומר: "יש דברים שצריכים להיעשות". אתה חייב לעשותם בעצמך, כי הם לא יקרו מאליהם. אין ניסים, יש רק מעשים. עליך להציע כיוון מסוים, גם אם הוא מעורר מחלוקת ואפילו כעס, ולתרגם אותו ללשון של התנהלות ומעשים.
אפשר אולי להשוות את מעשה השפיטה לתהליכים מדעיים, לחוקר שמחפש פתרון מסוים, תרופה למחלה. הוא עובר תהליך מורכב, שאינו מוכתב מראש אלא מושפע מהאירועים המתרחשים לאורך הדרך, והתוצאה המושגת היא גיבוש של אינספור צעדים ומקרים, גדולים כקטנים. אחרי ככלות הכל, החיים הם רבגוניים ועשירים, מורכבים ממגוון נסיבות. התרופה למחלה לא נופלת משמים. החוקר מחפש, מחטט, מנסה, חושב. כך גם השופט תר אחר תרופה לחוליי החברה.
התוויית הדרך לחברה אינה מתפקידיו המוצהרים של בית המשפט, אך משהונח לפתחו נושא המחייב הגדרת ערכים ודפוסי התנהגות, בית המשפט אינו יכול להתנער מהמשימה ולהעבירה לאחר. הכנסת מחוקקת חוקים, אך הפרשנות המשפטית ויישום החוקים הללו באים לידי ביטוי בפסיקת בית המשפט, בהתנגשות בין יישום החוק למקרה הקונקרטי או למקרה הציבורי הכללי.
החברה הישראלית משוועת למישהו שיוביל אותה ויאיר את דרכה. רבים אינם סומכים יותר על המנהיגים. אם בעבר פנו לפילוסופים או לאמנים, היום פונים לשופטים. בית משפט בעידן של משבר מנהיגותי אולי אינו הפתרון המיטבי, אך לפעמים זה הפתרון היחיד הקיים, והפתרונות החילופיים אינם מציאותיים. בית המשפט חייב לעמוד במבחן הזה, תוך הקפדה על יושרה מקצועית, גם מול ביקורת מבחוץ.
לא פעם מוצא עצמו בית המשפט נדרש לתת פתרון לבעיה, שגורם אחר - כשיר יותר, מבין יותר - היה אמור לעסוק בה. גם אל שולחני הגיעו סוגיות המשלבות גוון פוליטי, אידיאולוגי וחברתי, שהייתי צריך לתת להן פתרון. מרגע זה לא יכולתי לברוח מהן. מה שמחזיר אותנו לציפיות לתשובות מהירות וברורות, שחור או לבן, בעוד שהחיים מורכבים יותר, והגוונים מרובים יותר. והתשובות לא פשוטות ולא תמיד קלות לעיכול.
ברגע שהאמון נהרס ומתפורר, המטרה לא הושגה. גישה שיטתית היא הדבר היקר ביותר, כי היא קובעת את מידת אמונו של הפרט בבית המשפט. גם כאשר הוא מוצא עצמו נשלח לכלא או משלם מחיר כבד אחר, הוא חייב לדעת שלא מדובר בקביעה שרירותית פוגענית, אלא בגישה יסודית, במערכת עקרונות ואמות מידה אוניברסליים, החלים על הכל, על הגדול ועל הקטן, על העני ועל העשיר, על החזק ועל החלש.
בית המשפט הוא הכלי שהחברה המציאה כדי שבניה ובנותיה יחיו על-פי נורמות מסוימות. לשם כך נחוצה הדדיות בין הציבור לשופטיו. את ההדדיות הזאת אי-אפשר להכתיב מגבוה, אף כי היו מדינות שניסו לעשות כן. מערכת היחסים בין הציבור לבית המשפט אינה יכולה להתקיים בכפייה. היא חייבת לצמוח מתוך הציבור עצמו. חובתו של בית המשפט להעמיק את הנורמות הללו ולהשריש אותן בציבור. כל עוד הוא ישקוד על העמקת האמון בו, אין חשש לעתידו, למרות גלי הביקורת העניינית והלא-עניינית כלפיו. שֹוּמה על בית המשפט לדבוק בנורמות שקבועות ביסודותיו, שהן שורשיו, ולא ללכת שבי אחרי מגמות רגעיות.
דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם שמירה על זכויות הפרט בכלל וזכויות המיעוטים בפרט, ובית המשפט הוא המבצר של הדמוקרטיה הישראלית. רק הוא לבדו יכול להציב גבולות לשלטון, כל שלטון שהוא, מפני סחרחרת הכוח. לכן אין פלא שנשמעים קולות המבקשים לקצץ את כנפיו. זו סכנה לחירויות, משום שבית המשפט הוא המוסד היחיד שהאזרח, כל אזרח, יכול לפנות אליו אם הוא חש שנפגעה אחת מחירויותיו.
אני גאה בהיותי יהודי. אני אוהב את העם היהודי ומאמין בו ובהמשכיותו, בעושרו הפנימי ובתרומתו לעולם. עם זאת, אינני חסיד שוטה, ואני רואה את המציאות כהווייתה בתוך השלמות של הלקחים ההיסטוריים. אני מאמין במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, הפותחת את שעריה לכל יהודי המבקש לבוא ולחיות בה. ובייחוד אני מאמין במדינת ישראל השמה לה למטרה להיות חברת מופת, מושתתת על עקרונות של זכויות האדם, הצדק, היושר, החרות ושוויון ההזדמנויות.
קיומה של המדינה היהודית אינו מובן מאליו. אלפיים שנה חלמו יהודים לשוב לציון ולכונן בה בה ישות לאומית. דון יוסף נשיא, שברח מפורטוגל במאה ה-16, הגיע לטבריה וביקש לחדש את היישוב היהודי בה. יהודים נסחפו אחרי משיחי שקר, שהבטיחו להעלותם לארץ ישראל, והיו מוכנים למכור את נכסיהם ולצאת מיד לדרך. והרשימה עוד ארוכה. עלינו ועל הדורות הבאים לנהוג בתבונה, ולדעת לשמר ולפתח את החזון הזה.
