אפוף שרעפים, רציני וממוקד מטרה, לאחר שהניח הצידה כל דבר אחר, ניגש הסופר הידוען מאיר שלו אל משימתו החשובה, צורך השעה. התיישב אל מכתבתו, המסך המרצד מולו, אצבעותיו על המקלדת, מפעם לפעם שלח מבט מהורהר החוצה אל גינת הבר, מיקד מחשבותיו, גירד פדחתו, הקיש, כתב, ערך, הוסיף, קיצר, ליטש.
הן משימה חשובה לפניו, לא סתם עוד מאמר פובליציסטי שיגרתי. לא הוא האיש שיזלזל בה, לא הוא שיתייחס אל הנאום הנרקם כאל לא פחות מאשר דבר ספרות לתפארת, שבו כל אות וכל פסיק קובעים. יקדיש לו את כל הזמן הנדרש, שעה-שעתיים ואולי יותר.
בעודו שקוע בכתיבה, אולי דימה עצמו לירמיהו, הנביא המתריע בשער. והרי יש ציבור נישא-מעם שכך חושב על הסופר המחונן, ועל שכמותו - שהם מעין נביאים קוצפים בני זמננו, שיודעים טוב מכל אזרח פשוט, למשל באור-עקיבא, כמה ולמה רע במדינה הנשלטת, אבוי, בידי הימין.
שמו והמוניטין שלו חשובים לו יותר מכל. אסור ח"ו שייפגעו. בוודאי לא בחוגי הבראנז'ה הספרותית והתקשורתית. אסור שמעמד-העל הספרותי ייפגע דוקא באותו מעמד, בגלל מילה לא שקולה כזו או אחרת, בגלל לשון לא מדויקת, בגלל סטייה מהקו, שאחר-כך יתחרט עליהן. הן סוף-סוף הוא מבכירי הסופרים שלנו, אבל גם פובליציסט פעיל. הבחירה בביטויים קיצוניים, עטופים בשפה מצוחצחת - הגם שתהיה חריפה, עוקצנית, מתריסה - צריכה להיות מעל לכל.
מתחת ידו הוא הוציא כתב אישום ספרותי, שנועד תחילה להשמעה בפומבי ואחר-כך לקריאה מעל דפי העיתון. הן מספר הקוראים - בדפוס או ברשת - עולה פי כמה מונים על מספר המתכנסים מניפי השלטים. אכן, פרסום הדברים חשוב לסופר אף יותר מאשר הופעה בת כמה דקות אל מול קהל גועש, שאולי שם לב יותר לאיש מאשר לדבריו, להברקות, ללשון-נופל-על-לשון, להשוואות בין אז להיום, בין שם לכאן. לבטח קיבל תשואות-חן-חן מהקהל ה"יפה", הקהל של "ארץ ישראל שלנו", זו שברחה להם מבין האצבעות, ומיהר להמשך המסע ירושלימה.
לאחר שהתענג על גלי הערצה, חש סופרנו לביתו הכפרי, על-מנת להעביר את הטקסט לפרסום בעיתון, שבו יש לו בסופי שבוע טור קבוע, לעתים מבריק, לעתים משעשע, לעתים מביך. הפעם הופיעה היצירה - ושם הסופר שלנו מתנוסס מעליה - בעמודי החדשות, בטור שנמתח מלמעלה עד למטה, ובא על חשבון סתם ידיעות. אין עורך בעיתון האופוזיציוני שיחמיץ פרסום דעתני מאת סופר, שמיקד את חיציו הארסיים בתושב קיסריה, שהוא גם תושב בלפור וגם ראש ממשלת ישראל.
"מופע הבכורה" של הנאום הספרותי היה במעמד מסע הצוללות ביום רביעי, לעת שהתעכב כמתוכנן לא הרחק מבית מגוריו הפרטי של מר נתניהו. אח, קיסריה, קיסריה, הירהר קרוב לוודאי הסופר בינו לבין עצמו, בעת שהתיישב ספון לבדו בביתו להריק אל הנייר את המילים הנכונות ממוחו הקודח.
נקל לשער מה היו מחשבותיו: כמה השראה ספרותית אפשר לשאוב ממקום זה, קיסריה, לצורך הנאום שאכתוב, אשמיע, אקרא, אפרסם. הרי ביום מן הימים גם יצירה זו תצטרף קרוב לוודאי למהדורת "כל כתבי", תיכלל בכרך הפובליציסטי. ככל שהעכשיו חשוב - הנצח חשוב יותר. והנצח הוא המורשת הספרותיות-אידאולוגית שאניח אחרי בכרכים, שמוקירי זיכרי יוציאו לאור.
מכאן שעלי לדקדק בכל צירוף מילים, להקפיד על כל משפט ומשפט, בכל הגיג, מבלי להתפשר על הגוון הספרותי, המליצי, הציני, המקשר בין עבר להווה. נאום של מפגין, שהוא סופר - וכי אפשר לוותר בו על השוואות היסטוריות ועל שפה גבוהה?
כשהם מתענגים למשמע אוזניהם, למדו המפגינים בקיסריה, המקום שמזוהה כמובן עם הורדוס, כי בעצם הם נקראים להילחם ב"שלטון זר" (לא הבריטי) השורר כיום בישראל, כשם שלפני אלפיים שנה "נלחמנו בשלטון הזר הרומי" (מחתרת לא הוזכרה). ועוד אמר המטיף-בשער, כי בשדות-ים הסמוכה לחמו ישראלים למען המדינה, ואילו השכן של הקיבוץ מקריב את המדינה. מכאן ההשוואה המתבקשת בין חנה סנש עם "אלי אלי שלא ייגמר לעולם", ל"מנהיגות המופקרת" שיש להתפלל "שכן תיגמר לעולם". רק להתפלל?
ללא ספק המספר המקצועי, אמן המילים, הוכיח כי נאום קוצפני, שנרקח בקפידה, אינו בהכרח מתעלה על פוסטים נמוכים, שבלשון עילגת יורים את חיצים נגד שלטון לגיטימי, נגד מנהיג שדבר מכל מה שהוא מואשם בו - טרם הוכח. ואני, כשאני שומע נאומי הסתה שכאלה, עם ההשוואות הנלוזות, רואה בכיכרות את החגיגה הדקדנטית, וקורא את השלטים המנאצים - כמו גם את קריאות הנגד - אינני שלו. גוברת חרדתי לבית השלישי.
