בכל התאור הבראשיתי והמתומצת של ימי הבריאה חסרה פעולה כלשהי, או אפילו אמירה, שתהווה את המים. המים מתוארים כמובנים מאליהם. הם לא ארץ ולא שמים אלא המים המיוחסים, בהא הידיעה, המופרדים על-ידי הרקיע (כלומר, משהו שרקוע על הארץ) המקבל גם הוא את השם שמים. יש מים על הארץ, יש מים מעל השמים ויש רקיע ביניהם וכל החיים על פני היקום מצויים בתוך אותה אטמוספירה על האדמה שמתחתיה ובתוך המים המוזכרים שמתחת לרקיע. עד היום אות החיים שאסטרונומים מחפשים ברחבי היקום הוא פלנטה עם זכר למים. זוהי, מסתבר, תמצית החיים עצמם. מים חיים.
מתוך האדמה צמח האדם, אולם גם מתוך הרקיע. רוח וגשם, עפר מן האדמה ונשמת חיים. והנה, נפש כל החיה וכל הבהמה וכל הרמש הרומש על הארץ וכל הדגה גם היא עשויה מאותה תערובת של עפר ורוח. ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. מה הופך את האדם לצלמו של אלוהים אם לא עצם חייו ופעלו? כשאדם מתגאה אומרים לו 'יתוש קדמך'.
כך מוצא את עצמו צלם-אלוהים זה, מול מצוותו הראשונה של אלוהים - פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ. רדיה אין משמעה דיכוי. האדם מקבל את היכולת האלוהית לשלוט בכל חי. הוא יכול לעשות זאת כדי לשמור על הבריאה ולשכלל אותה והוא יכול לעשות זאת כדי להאבק בבריאה. הוא מקבל את כל הצומח לאכלה. על בעלי החיים הוא מופקד לשמור. לאדם יש בחירה, הוא שליט אף על עצמו ויכול לשלוט גם באדם זולתו. את כל זה ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש, עת אשר שלט האדם באדם לרע לו.
את גן העדן נטע אלוהים באזור גאוגרפי מובהק שאפשר לראותו במסופוטמיה ואולי בכל אזור הסהר הפורה או המזרח התיכון. שם החלה להתפתח התרבות האנושית. בגן העדן הזה נוטע אלוהים כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. וכן את עץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. מלשון הכתוב מסתבר שלעומת עץ החיים המצוי בתוך הגן, עץ הדעת טוב ורע לא נמצא בתוך הגן. אולם טענת האישה היא שאלוהים אסר עליהם לאכול מפרי העץ אשר בתוך הגן. לכאורה עץ החיים. סילוף זה רק מתעצם לאחר קללת האדם, שם מסופר שהאל כביכול חושש שהאדם יקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם ולכן הוא מניח את הכרבים מזרחית לגן ובדרך לעץ החיים הוא מניח את להט החרב המתהפכת.
כשהניח אלוהים את האדם בגן העדן הוא צווה עליו 'לעבדה ולשמרה'. כאן כבר מתגלה לו לאדם שכדי למצות את סגולתו האלוהית עליו ליהנות מיגיע כפיו. ממש כשם שאלוהים שמח בבריאתו. וירא אלוהים כי טוב, וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. הוא גם צווה עליו לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע כי זה הדבר שיביא עליו מיתה. בין הצווים הללו לבין הפרתם האדם נותן שמות לכל בעלי החיים 'ולאדם לא מצא עזר כנגדו'. אך אמירה זו אינה מעידה על כך שלשאר בעלי החיים היה 'עזר כנגדם' ורק לאדם לא נמצא. הרי כולם נבראו זכר ונקבה כולל האדם.
בדמותו ובצלמו
זוהי, אם כן, קריאת תגר של האדם כיצור בעל תבונה אלוהית המסוגל להבחין בין בעלי החיים השונים ולכנותם בשמות, המחפש לעצמו שותף לתהליך אותו החל אלוהים בעצמו כשמצא באדם שותף לדרך בצלמו כדמותו. במקום ההצעה המקורית 'והיו לבשר אחד' האדם מחפש שותפות לאיזושהי דרך בלתי סלולה שתעניק לו תוספת משמעות. כאן, למעשה, מתחיל התהליך ההיסתורי של חיפוש האדם אחר משמעות הקיום. אחר ההוויה עצמה. האדם מתחבא מן הקול הפנימי הפורץ מתוכו עד היום בקריאה גדולה - 'איכה?!' אולם הוא מנסה למצא איזשהו גורם חיצוני המנהל איתו דיאלוג. האלוהים שהוא מדמיין בדמותו כצלמו. השליט העליון הכל יכול. וקריאה זו מרחפת בחלל העולם, נבלעת בשאון היומיום ונותרת ללא מענה. את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא.
בתאור האבולוציוני של ששת ימי המעשה והשבת, מתואר תהליך התפתחות הטבע מתהו ובהו לעולם מלא פרטים ובתוכו אדם שיבחין בפרטים הללו וידע להלל אותם וליהנות מהם. בתאור זה ההופעה היא אלוהית. אלוהים בגימטריה הטבע. כאן עוד לא הגענו להכרה המפורשת לפיה האדם צריך לעמול לצורך השלמת יעודו. השליחות הראשונית המוטלת עליו היא עצם הוויתו כשליט על כל חי. השבת עדיין שייכת לאלוהים עצמו והברכה שלה בפועל היא עצירת ההתפתחות האלוהית וקבלת הפרטים הקיימים, כמציאות חיה ונושמת, אך יציבה. שדי - שאמר לשמים וארץ די. בתאור הדיאלוג עם האדם כבר יש מופע אחר, מקיף ורב משמעות - הוויה אלוהים.
ההוויה המעצבת את הטבע. כאן האדם מקבל את השליחות האלוהית להמשיך את מעשה האלוהים, להשקות את האדמה, לעבדה ולשמרה. ה'כי טוב' הבראשיתי מקבל פרשנות מעשית - אין טוב כי אם שישמח האדם במעשיו. הדיאלוג, כמו גם העימות של האדם, הוא מול ההוויה עצמה כאשר הוא רואה את עצמו משתווה לכוחות הטבע ואף עולה עליהם. מתגבר על הטבע. במציאות שלפני החטא, האדם ואשתו שניהם עירומים ולא מתבוששים. חכמים וחרוצים. אולם, אלוהים ברא את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. לאחר משבר האמון שלו עם ההוויה הופך האדם לעצל. אכילת הפרי לא הפכה את האדם לחכם כי אם לכסיל. לפתע חש האדם שהוא עירום, שאפילו לבוש משלו אין לו והוא מבקש להתחמק מהמציאות הקיימת. למצוא לעצמו מחסה מפני אימת ההוויה. והקללה הפוקדת אותו מתבקשת מאליה - על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כלו קמשנים, כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה.
מיד לאחר סיפור גן העדן מסופר על הרצח הראשון בעולם עקב ויכוח תאולוגי. מהותו של קין זה הקנין. קניתי איש את הויה. תפיסה זו ממלאת את האנושות משחר ההיסתוריה - הגדרתו העצמית של האדם נמדדת לפי קנינו והוא מצפה שאיזשהו כוח חיצוני לו ינהל איתו משא-ומתן ויכפיף את עצמו למרותו המוסרית מסיבת היותו בעל קנין. בעל המאה הוא בעל הדעה. לא סתם 'בשבילי נברא העולם' אלא אך ורק בשבילי ואפילו זה לא מספיק. והלא גם עבור הבל נברא העולם באותה מידה והם יכולים להתקיים זה לצד זה.
אולם היסוד האמוני של הבל - אדם להבל דמה - סותר את התפיסה של קין כפרשן האולטימטיבי של רצון ההוויה. שהרי הוא שוה ערך להוויה עצמה - כמוה כן הוא, בעל קנין. גם מגילת היוחסין של צאצאי קין ממשיכה את סיפור הרצח ומציגה את התהוות הקנין כבעלת ערך. חנוך בן קין הוא היפוכו התרבותי של חנוך בן ירד. לחנוך בן קין יש עיר שאביו, קין, בנה על שמו. זוהי התרסה מובהקת של קין מול גזירת הגלות שנגזרה עליו כרוצח. הוא בונה עיר לשבת בה. לא להיות נע ונד. הוא קורא לעיר על שם בנו ובכך מנסה לרמות את מס הכנסה. הוא שוב מוצא את עצמו בעימות חזיתי מול המוסר האלוהי שנידהו כרוצח. חנוך בן ירד דווקא מתהלך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים. הוא אומנם מתהלך אבל לא כעונש. הוא לא מחפש קנין לעצמו אלא דווקא נעלם לתוך חיפוש המשמעות הבלתי מושגת.
מעשה האלוהים
חוקרים רבים מתקשים בהתייחסותם לשני תאורי הבריאה המובאים בראשית התורה. חלקם מנסים להציג זאת כשתי גירסאות שונות ואולי אף סותרות שהוכנסו בעריכה. למעשה התורה מציגה בפנינו שלושה תאורי בריאה. מיד לאחר סיפור קין והבל מתחיל סדר בריאה שונה לחלוטין - סיכום תולדות ההיסטוריה האנושית מראשיתה ועד סוף כל הדורות. זה ספר תולדות אדם. כל התורה כולה אינה אלא תמצית ההיסטוריה האנושית מראשית החיפוש האנושי אחר האלוהות, דרך התהליך המוביל למרד טוטאלי ברעיון שיש איזו משמעות אלוהית לקיום (מרד שהתבטא בדורות האחרונים בצורתו המובהקת ביותר והרצחנית ביותר בכל תולדות האנושות) ועד לסיכום ההיסטוריה. הגאולה השלמה. כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל הסיכום המהותי הזה הפועל בעוז כדי לאחד את המציאות המתהוה עם שמה - הוויה. ביום ההוא יהיה הוויה אחד ושמו אחד.
אחדות זו יכולה להתקיים אך ורק בהשלמתו של האדם עם המציאות והענותו בענווה לזעקה המהדהדת בכל אוזן ופועמת בכל לב לכל אורך הדורות - אַיֶּכָּה?! זעקה המצפה למענה היחיד האפשרי - הנני. זו ההשלמה מלאת המשמעות וממלאת המשמעות של האדם עם גורל יעודו - בשבילי נברא העולם, על כל המשתמע מכך. דהיינו, ראה את מעשה האלוהים שברא לכבודך, תן בדעתך שלא תקלקל את מעשה האלוהים, כי מי יוכל לתקן את אשר עותו. והנה, עוד בטרם מתחיל המקרא את 'ספר תולדות אדם' הוא מספר שבזמן אנוש הוחל לקרוא בשם הויה. זהו תיאור ראשית התהוותה של עבודה זרה. הנטייה של בן אנוש לתור אחר משמעות גדולה מהחיים למעשה מרוקנת את המשמעות האמיתית מכל תוכן. החיים בכל עצמת הודם ושפעת זהרם הופכים בעיני בני אנוש לפחותי ערך ביחס למשמעות ערטילאית שאין איש המסוגל להסביר כל צרכו לעצמו וממילא לזולתו.
האדם עמל כל חייו כדי למצוא איזו משמעות רוחנית חווייתית שהוא יוכל להכיל. כי כל ימיו מכאובים וכעס עניינו גם בלילה לא שכב לבו. שום דבר לא יכול להרשים אותו יותר בעידן החשמל. וכאשר הוא נותן את לבו לדעת חכמה ולראות את הענין אשר נעשה על הארץ כי גם ביום ובלילה שינה בעיניו איננו רואה, ועם כל זאת, בסיכום חייו, גם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. האדם מלא התהיות והבהיות (תהו ובהו) מנסה לסדר את העולם בהגיון כלשהו, מייצר כלים וכללים כדי להסביר לעצמו איך היקום פועל בדיוק ואיזה אידיאל נשגב הוא משרת. בכך מאבד האדם את כל עצמיותו ומכלה את ימי חיי הבלו בכניעה מכמירת לב לתקווה וליאוש כאחד.
כל צאצאי שת עד נח, לרבות חנוך, מציגים את התובנה של קהלת - אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה - במלא עוזה. כל הידע ההיסטורי שיש בידנו על אותה רשימת אישים הוא שהם חיו קרוב לאלף שנה, למעט חנוך שחי 'רק' שלש מאות. המקרא מתאר את כל הדור ההוא כגבורים אשר מעולם, אנשי שם, בני אלוהים ונפילים. אולם כל השפעתם העצומה על העולם וכל גודל אישיותם ואורך חייהם מתועדים ברשימה שמית קצרה של עשרה מתוכם ומספר שנות חייהם, מה שמזכיר שוב את ראייתו החדה של קהלת - ואילו חיה אלף שנים פעמים וטובה לא ראה, הלא אל מקום אחד הכל הולך.
בסופו של דבר גם אותם נפילים גבורים בני אלוהים אנשי שם תרים אחר הנחמה ואת כל תקותם הם תולים בנח הנולד שינחמם ממעשיהם ומעיצבון ידיהם ומן האדמה המקוללת בידי ההויה. הם אומנם לא מאשימים את ההויה לבדה בקללת האדמה, גם למעשיהם ולעיצבון ידיהם חלק בכך. אך סיכום הפרשה משליך את כל החוויות שנצברו עד כה על-ידי בני האנוש כחוויות אלוהיות ואת התכונות האנושיות כתכונות אלוהיות. ההפרדה הזאת בין האדם ליוצרו גורמת לשואה לאדם. שואה בה הוא מאשים את האל החיצוני לו. אין הוא מקבל את אחריותו הטוטאלית למעשיו. אלוהים מתעצב אל לבו ואלוהים גם ניחם על כי עשה את האדם. אלוהים בודק, כביכול, היכן שגה ואיך ייתכן שהאדם הזה שהוא ברא ב'כי טוב' כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. זאת למרות שעוד בראשית ההיסטוריה האל מודיע לקין שככה זה בכל עת בין אם תיטיב שאת ובין אם לאו - לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. והנה שוב מוצא האדם את עצמו מגדיר את אלוהים בצלמו כדמותו.
הנחמה שהאדם מוצא באחד מצאצאיו, האופטימיות המגדירה את המשך ההסYוריה שתבוא לאחר שואת המבול היא תחילתה של השותפות הזאת בין האדם לאלוהיו בבריאת העולם דUוקא מתוך החורבן המאיים להתרגש על העולם. זה ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו ויתחיל את הגילוי ההסYורי של האלוהות בעצם מעשינו. נח איש צדיק תמים. נח איש האדמה. נח שמצא חן בעיני ההויה.
