בעוד עיריית ניו-יורק תכננה ומיישמת דרכי פעולה קפדניות לחזרה ללימודים פרונטליים (ראו קישור משמאל), אצלנו חוגג הברדק - ובצורה קיצונית לשני הצדדים. מן הצד האחד ניצבים מאות מוסדות חרדיים, שחזרו ללימודים למרות האיסור המפורש. מן הצד שני ניצבת מערכת החינוך הישראלית, שלא עושה שום מאמץ להתכונן ליום שאחרי הקורונה. בתווך נמצאים ההורים והילדים, המקבלים שיעור לחיים: כדאי להיות בריון המצפצף על החוק, משום שאחרת - איש אינו דואג לך.
העובדה שאלפי ואולי רבבות ילדים ונערים חרדים ממשיכים ללמוד באין מפריע, היא העדות המובהקת ביותר לאנרכיה המשתוללת בישראל ולפשיטת הרגל המוחלטת של הממשלה וזרועותיה. מנהיגי ציבור ידועים קוראים להפר את החוק, חברי כנסת תומכים בהם, אלפים מבצעים את העבירות בפועל - ואין פוצה פה ומצפצף. המשטרה עשתה כמה קולות חלושים של כאילו-אכיפה, וגם הם גוועו בקול דממה דקה.
על-פי דיווחה של דפנה ליאל אמש (20.10.20) בחדשות 12, קיימת הסכמה בין בנימין נתניהו לבין הח"כים החרדיים: יושמעו קולות גינוי ואיומים, אך לא יבוצעו שום צעדי אכיפה בלא תיאום איתם. אם הדיווח נכון - ולא ראיתי שהוא הוכחש - הרי שמדובר בהתנהגות פושעת מן המדרגה הראשונה, כולל במישור הפלילי. זוהי שחיתות שלטונית בצורה החמורה ביותר (שוחד והפרת אמונים), הנעשית תוך קשירת קשר לביצוע פשע, התנהגות העלולה להפיץ מחלה ועצימת עיניים מכוונת לנוכח סכנת חיים ברורה ומיידית. אם הדיווח נכון, מה שקורה כאן מגמד את תיקי 1000, 2000 ו-4000 יחדיו.
ההתנהגות של חלק מן הציבור החרדי וחלק ממנהיגיו בחודשי הקורונה היא חמורה ביותר מכל הבחינות: חוקית, חברתית, בריאותית וגם הלכתית. ההתנהגות של מי שמביט עליה מן הצד היא חמורה ביותר בה במידה. נתניהו, שבנה את יסודות הקריירה שלו על מלחמה בטרור, נכנע כעת לטרור מסוג אחר: הפחד שמא המפלגות החרדיות לא ילכו איתו, במיוחד למהלכים שמטרתם לחלץ אותו מאימת הדין (התקפות על הפרקליטות והמשטרה, פגיעה בבתי המשפט, החוק הצרפתי, נשיאות המדינה). בכך הוא מפקיר את הרווחה, הפרנסה, הבריאות ואפילו החיים של כולנו - לטובת צרכיו האנוכיים.
יש הרבה מה שניתן וצריך לעשות נגד ההפקרות במגזר החרדי. המשטרה צריכה להגיע בשעות הלילה ולאטום את המוסדות המפרים. משרדי האוצר והחינוך צריכים לפתוח בהליך מיידי של שלילת התמיכה הממשלתית ממוסדות כאלה. המוסד לביטוח לאומי צריך לשלול קצבאות ילדים מהורים ששולחים את ילדיהם ללימודים בלתי חוקיים. ואם צריך חקיקה לצורך המהלכים הללו - חובתן של הממשלה והכנסת להעביר אותה במהירות האפשרית. הלימודים הפירטיים הללו מסוכנים לבריאות הציבור הרבה יותר מאשר ההפגנות בבלפור. רק שיקולים פוליטיים ואישיים מופקרים יכולים להסביר מדוע לא נעשה דבר וחצי דבר, ומדוע האיומים - למשל של יולי אדלשטיין - הם "כָּלָאם פָאדי".
במקביל, הסגירה הממושכת של יתר מערכת החינוך עלולה לגרום לנזקים הכבדים ביותר והממושכים ביותר לישראל. המשק יתאושש; זו רק שאלה של זמן וקצב. לעומת זאת, חור של שנה בלימודים - ואולי יותר מכך - הוא בלתי הפיך, אלא אם פועלים בצורה כוללת למזער אותו. סיפור סיני ידוע מדבר על נסיך שלא רצה ללמוד, ומחנכו תקע מסמר בקיר בכל יום בו התבטל. לאחר שנה הזדעזע הנסיך למראה הקיר המלא והחל ללמוד בשקידה. המורה הוציא מסמר בכל יום, ובסוף השנה התגאה הנסיך בקיר הריק. השיב לו מורהו: נכון, אבל החורים נשארו.
החורים הללו גורמים לנזקים בכמה וכמה מישורים. ראשית, ילדי ישראל יקבלו פחות ידע מכפי שהם אמורים לקבל, או שיקבלו אותו באיחור העלול להגיע לכדי שנה. תחשבו על ילדים שילמדו קרוא וכתוב בכיתה ב' במקום בכיתה א'; על לימודי אנגלית שיתחילו בכיתה ה' במקום בכיתה ד'; על לימודי מחשבים חלקיים בלבד; על הכרה בלתי מספקת של יסודות העם והמדינה. שנית, תיגרם דחייה דומה ברכישת מיומנויות והרגלי למידה, שהם חיוניים לכל שלבי הלימודים בחיים וגם להתנהלות בוגרת ואחראית של מפרנסים ובעלי משפחות: נטילת אחריות, ביצוע משימות, חיים בקבוצה ועוד ועוד.
שלישית, וזה אולי החמור ביותר: הפערים החברתיים יתרחבו. חינוך הוא הכלי החשוב ביותר לסגירת פערים ולמתן אפשרות למצויים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי להתקדם במעלותיו. כאשר אין לימודים והשכלה במשך שנה, נפגעת בצורה אנושה יכולת זו. ומה שגרוע עוד יותר: מי שהפרוטה מצויה בכיסם יכלו ללמוד, לפחות חלקית - אם באמצעות הזום (המצריך מכשירי קצה), אם בעזרת מורים פרטיים, אם בצפייה בתכנים אינטרנטיים. מי שאינם להם גישה שכזאת לטכנולוגיה המודרנית, נשארים מאחור והתרחב הפער בינם לבין בעלי האמצעים.
הפתרון לבעיה הזאת חייב להיות תוכנית רב-שנתית. מערכת החינוך לא השכילה להתאים את עצמה לעידן הקורונה, הן באשמת משרד החינוך והן באשמת ארגוני המורים. כעת היא צריכה לכל הפחות להתארגן ליום שאחרי, כדי לכפר במשהו על אוזלת היד הפושעת שהיא מגלה כעת ובעיקר לטובת התלמידים והמדינה כולה.
תוכנית כזו צריכה להתבסס על שני ראשים: קביעת החומר הלימודי החיוני וקביעת הדרכים להעבירו. צריך להחליט על מה אסור לוותר בשום אופן - החל מאוריינות בכיתות הנמוכות וכלה בבגרויות בכיתות הגבוהות. לאור זאת יש להתאים את תוכניות הלימוד: מה להוריד, מה להשאיר ומה להוסיף. לאחר מכן יש לקבוע כמה שעות לימוד נחוצות על-מנת להעביר את התוכניות המתוקנות, ובהתאם לכך לקצר את החופש הגדול, ללמוד בימי שישי ואולי גם להאריך את יום הלימודים.
אם כך ייעשה, התועלת תהיה כפולה. ראשית, יצומצמו הנזקים לטווח ארוך שגרמה השבתת מערכת החינוך. שנית, ניתן יהיה לתקן עיוותים היסטוריים כמו לוח החופשות וכוחם המופרז בעליל של ארגוני המורים. אבל איננו חיים באשליות: מדינת ישראל אינה מסוגלת לתכנן לטווח של שלושה ימים; היא לא מסוגלת אפילו לחלום לטווח של שלוש שנים. וכך, התלמידים החרדיים ימשיכו ללמוד - תוך צפצוף בוטה על החוק - בעוד ששומרי החוק יראו בעיניים כלות כיצד החינוך וההשכלה של ילדיהם סופגים מכה אנושה.
