ב-3 בנובמבר יכריעו אזרחי ארצות הברית בין דונלד טראמפ לבין ג'ו ביידן. הבחירות ישפיעו לא רק על עתידה של אמריקה, אלא על המזרח התיכון בכלל ועל מצרים בפרט. חילופי נשיאים עשויים להציב בסימן שאלה את ההתחממות שחלה ביחסי קהיר-וושינגטון, שהתאפיינו בתקופת טראמפ בקשר טוב בין המנהיגים ובשדרוג שיתופי הפעולה בתחומים הצבאי והכלכלי. מצרים לא מתערבת בבחירות, אך הלך הרוח התקשורתי נוטה בבירור לטובת הנשיא המכהן. בעוד טראמפ מתואר כמי שאינו שוגה באשליות ביחס לאחים המוסלמים, ביידן מוצג כממשיך דרכו של הנשיא ברק אובמה, וכמי שעלול להתקרב מחדש לצירים הרדיקליים – האיסלאמיסטי והאירני – על חשבון הציר האזורי הפרגמטי. כך למשל, אתר המקורב למשטר הזהיר מכך שביידן "יעניק לאיסלאמיסטים במזרח התיכון 'אביב [ערבי]' שני".
בשעה שהיחסים הטובים בין מצרים לארצות הברית צפויים להישמר אם טראמפ ייבחר בשנית, הרי שעלייתו של ביידן עלולה להשיבם לאווירת הקרירות ששררה ביניהן בימי אובמה. אובמה לא הזמין את הנשיא עבד אל-פתאח סיסי לבקר בבית הלבן, וממשלו ראה בתחילה את הדחת האחים המוסלמים ביולי 2013 כהפיכה צבאית נגד שלטון לגיטימי נבחר. הממשל אף הקפיא אז למשך קרוב לשנתיים סיוע צבאי בסך 260 מיליון דולר, והשעה תמרון צבאי משותף עם צבא מצרים בניסיון ללחוץ על קהיר לקדם את תהליכי הדמוקרטיזציה שנסוגו בזמן שלטון סיסי. אם ביידן ייבחר, יש להניח שאנשי צוותו הקרוב של אובמה ישובו למלא תפקידי מפתח בממשל, וביניהם גם כאלה שעודדו את הקו הניצי כלפי מצרים.
אם המועמד הדמוקרטי ינצח, מספר סוגיות ישפיעו על מערכת היחסים בין מצרים לממשלו, כאשר פוטנציאל הסדקים הרב ביותר מצוי בנושא זכויות האדם. על-אף שלאורך הקמפיין מיעט ביידן בהתייחסויות למזרח התיכון בכלל ולמצרים בפרט, התחייב ביידן בינואר השנה לאמץ מדיניות חוץ מבוססת על הגנת זכויות אדם וקידום הדמוקרטיה. בניגוד לטראמפ, שמיעט ללחוץ על מצרים ובעלות ברית אחרות בנושאי זכויות אדם, ביידן הצהיר, כי לא ישתף פעולה עם משטרים שלא יכבדו נורמות מערביות. בעוד טראמפ התקרב לשליטים סמכותניים, ביניהם ולדימיר פוטין ורג'פ טאיפ ארדואן, ואף הוקלט מכנה את סיסי בכינוי החיבה המפוקפק "הדיקטטור החביב עליי", ביידן גינה ביולי האחרון מעצר של פעילי זכויות אדם במצרים והזהיר, כי לאחר בחירתו "לא יהיו עוד צ'קים פתוחים ל'דיקטטור החביב' על טראמפ".
מחוקקים דמוקרטים כבר אותתו
אם ביידן אכן יתרגם את הצהרותיו למעשים, מצרים וארצות הברית עלולות להימצא על מסלול התנגשות. התבטאויותיו של ביידן משקפות קו הרווח בחוגי המפלגה הדמוקרטית. במאמרים של מכון ברוקינגס נטען באחרונה, כי היחסים עם מצרים אינם משרתים היטב את האינטרס האמריקני וכי התנהלות משטר סיסי מגבירה את חוסר היציבות במצרים ובאזור, והומלץ להתנות ברפורמות או להכווין למטרות אזרחיות את הסיוע הצבאי השנתי, בסך 1.3 מיליארד דולר, שניתן לה מאז כינון השלום עם ישראל. באוגוסט האחרון קראו 40 חברי קונגרס, מרביתם מהמפלגה הדמוקרטית, לשר החוץ, מייק פומפאו, לקשור בין היחסים הביטחוניים והבילטרליים עם מצרים לבין שיפור במצב זכויות האדם. באמצע אוקטובר שיגרו 56 חברי קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית לסיסי מכתב בדרישה לשחרור אסירים פוליטיים.
נושא נוסף העלול להעיב על יחסי המדינות הוא השינוי האפשרי במדיניות האמריקנית כלפי אירן. כסגן נשיא הביע ביידן תמיכה עקבית בהסכם הגרעין עם אירן, וכיום הוא מתחייב לחדשו אם אירן תחזור להקפיד על תנאיו. יתרה מכך: לא מן הנמנע, כי ממשלו ינקוט קו מרוכך ביחס להתנהלות האירנית הכוללת במזרח התיכון. מצרים אומנם מוטרדת פחות מאשר בעלות בריתה במפרץ מסוגיית הגרעין האירני, אך גם היא רואה באירן מקור איום על היציבות והסדר האזוריים, וחוששת מתרחיש של שילוב כוחות בין אירן ושלוחיה לכוחות האיסלאמיסטיים הסוניים - טורקיה, קטר והאחים המוסלמים.
הובלת ביידן בסקרי דעת הקהל מגבירה את הלחץ בקהיר ומאיצה את היערכותה לבחירתו. על סמך ניסיון העבר והשיח התקשורתי בנושא, ניתן להעריך שמצרים תתמודד עם עליית ממשל ביידן בדרכים הבאות. ראשית: הפעלת לחץ אזורי על ארצות הברית לא לחזק את האיסלאם הפוליטי ואת אירן. מצרים ובעלות בריתה בציר הערבי הפרגמטי, בראשן סעודיה ואיחוד האמירויות, ינסו למנף את משקלן האזורי המשותף כדי לשכנע את וושינגטון לא לחזור על מה שנתפס בעיניהן כשגיאות העבר של ממשל אובמה.
פזילה לסין ורוסיה
שנית: הגברת חשיבותה של מצרים בעיני ארצות הברית. דוברי המשטר המצרי מהדהדים זה מכבר את המסר שלפיו וושינגטון זקוקה לקהיר לא פחות משקהיר זקוקה לוושינגטון, שהרי, מצרים תורמת לאינטרסים האמריקניים במזרח התיכון במגוון תחומים, בכללם השמירה על השלום והיציבות באזור, מאבק בטרור ותיווך בין יריבים (למשל בלוב ובזירה הישראלית-פלשתינית). כך לדוגמה, בתגובה לביקורת שנמתחה בספטמבר האחרון על מצרים בוועדת החוץ של הקונגרס האמריקני, הדגיש סעיד עוכאשה, חוקר במכון המצרי למחקרים אסטרטגיים, כי "מצרים תחת סיסי משמשת אבן פינה במאבק בטרור העולמי".
שלישית: איום בהתקרבות מצרית נוספת למעצמות מתחרות, בראשן סין ורוסיה. מצרים תחת שלטון סיסי רואה ב"גיוון משענות" עיקרון יסוד במדיניות החוץ. לאחר הפניית העורף שחוותה בתקופת אובמה, קהיר החליטה לא לפתח תלות בלעדית במשענת האמריקנית, אלא לטפח באופן מבוקר ובמקביל משענות נוספות. הבנה זו שיחקה תפקיד מכריע בהחלטתה ב-2018 לרכוש מרוסיה מטוסי קרב מדגם Su-35 - חרף התנגדותה הנחרצת של וושינגטון. בנוסף, בתקופת סיסי חלה התקרבות בין מצרים לסין, מתוך הכרה מצרית בהיות סין כוח עולמי עולה. שתי המדינות מקיימות שיתופי פעולה עמוקים בתחומי הכלכלה וההשקעות, ולאחרונה אף סיכמו כי החיסון הסיני לנגיף הקורונה ייוצר במצרים ויופץ ממנה ביבשת אפריקה.
במקרה שביידן ייבחר, יש לשער כי קהיר אף תגביר את מדיניות גיוון המשענות מול מוסקבה ובייג'ינג, בניסיון להפיק את המיטב מכל העולמות ולהבהיר לוושינגטון שמצרים אינה מונחת בכיסה. בה בעת, סביר שגם תחת ממשל אמריקני פחות ידידותי משל טראמפ, מצרים לא תמהר לסכן את בסיס יחסיה האסטרטגיים עם ארצות הברית, לה היא עודנה זקוקה כמשענת עיקרית במגוון נושאים, ביניהם: משבר סכר התחייה עם אתיופיה; מלחמת האזרחים בלוב; סיוע צבאי ופיננסי ישיר; תמיכה במתן סיוע והלוואות מצד קרנות הון, דוגמת קרן המטבע העולמית; פיתוח שוק הגז; סחר.
ויתורים בזכויות האדם?
רביעית: נקיטת צעדים להפחתת הלחץ האמריקני על מצרים בנושאי זכויות אדם. צעדים אלה עשויים לכלול מחוות וויתורים מצריים לוושינגטון, לצד מאמצי הסברה שתכליתם לשפר את הדימוי השלילי של מצרים. בהקשר זה, באוקטובר הנוכחי החלו דיונים רשמיים במצרים סביב גיבוש אסטרטגיה לאומית לזכויות אדם. זאת ועוד: מצרים פועלת בשנים האחרונות בזירה הבינלאומית, כולל באו"ם, כדי לקדם המשגה חלופית לזכויות אדם, אשר מדגישה סובלנות דתית וזכויות כלכליות וחברתיות, כגון פרנסה, מזון, בריאות, חינוך וביטחון אישי. לטענת קהיר, בתחומים אלה נעשים במצרים צעדים משמעותיים בכיוון הנכון, אך היא אינה בשלה – וגם לא בהכרח מעוניינת – לאמץ דמוקרטיה ליברלית נוסח המערב.
כניסתו האפשרית של ביידן לבית הלבן תציב בפני יחסי ישראל-מצרים הזדמנויות לצד סיכונים. אשר להזדמנויות, מתיחות ביחסים עם ארצות הברית עשויה להוביל את מצרים לפנות לעזרת ישראל במחשבה ש"הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים", כפי שאכן אירע בתקופת אובמה, אז פעלו ישראל והשדולה הישראלית בוושינגטון לטובת קהיר. תרחיש זה מותנה בכך שישראל תיהנה מהשפעה מספקת על ממשל בראשות ביידן, חרף התחזקות הזרם הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית.
מנגד, מצבה של ישראל יורע אם אכן תחול התרחקות משמעותית בין מצרים לארצות הברית. לישראל אינטרס בהמשך היחסים האסטרטגיים ארוכי השנים בין קהיר לוושינגטון. במקרה הצורך, תוכל ישראל לסייע למצרים לקדם מול הממשל האמריקני הבא את ההבנה שהתקרבות מצרית לרוסיה ולסין אינה באה בהכרח על חשבון הקשרים עם ארצות הברית, וכן לדרבן את וושינגטון להקפיד על כך שמאמציה לקידום דמוקרטיה והגנה על זכויות אדם במצרים לא יובילו להתחזקות האחים המוסלמים.
