מגיעה מילה טובה למבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, ולעובדי משרדו. בעיצומה של מגיפת הקורונה ומגבלותיה, הם שינסו מותניים ובדקו בזמן אמת פעולות חשובות ביותר הנוגעות למאבק בה: ביצוע הבדיקות, איתור החולים, איכון המגעים, הטיפול בקשישים, הלמידה מרחוק ועוד. גם הפרסום כעת (יום ב', 26.10.20), בעיצומו של הגל השני, הוא משמעותי - והלוואי שהפעם, בניגוד להרגל הקבוע, הממצאים לא יידחקו לתחתית המגירה אלא ייושמו.
כך, למשל, יש לאנגלמן רעיונות מעניינים מאוד לגבי הרחבת אפשרויות הלימוד. למה לא לצאת לסיורים באתרי מורשת או ללמוד במתנ"סים? מעקב צמוד שלו אחרי משרד החינוך גם עשוי לזרז את רכישתם של מחשבים ומודמים, החיוניים ללמידה מרחוק. משרד המבקר יכול ללחוץ על משרד הבריאות ופיקוד העורף להשלים בהקדם את מערך הבדיקות האפידמיולוגיות, ולהמשיך לעקוב אחרי התועלת בשימוש באמצעי השב"כ מול הפגיעה בפרטיות הכרוכה בכך.
הדבר החשוב ביותר שיכול אנגלמן לעשות בהקשר זה הוא לקבוע כבר עכשיו תאריך יעד לפרסום ממצאי המעקב - בעוד שלושה-ארבעה חודשים לכל היותר. הכוח העיקרי, אולי היחיד, של מבקרי המדינה הוא דעת הקהל והתקשורת - והפעם חובה לנצל אותו במלוא העוצמה, על-ידי מעקב צמוד ופרסום מהיר ככל האפשר של הממצאים.
הבעיה העיקרית עם הממצאים של אנגלמן היא מה שאין בהם: מילה וחצי מילה על הדרג המדיני. כאילו הרופאים והפקידים במשרד הבריאות מקבלים את ההחלטות לבדם. כאילו השב"כ פועל בחלל ריק. כאילו חוסר המוכנות ללמידה מרחוק נחת משמים. כאילו פקידי רשות המיסים הם שקבעו את התנאים למתן המענקים לעצמאים. ובעיקר - כאילו שאין מי שתפקידם לרכז את כל הטיפול, לראות את כל התמונה ולקבל את כל ההחלטות: שרי הממשלה, חברי קבינט הקורונה וראש הממשלה. אין בממצאים אף מילה (אף מילה!) על הטיפול המערכתי בקורונה, ואין בהם אף מילה על אחריותם של השרים השונים לנקודות הספציפיות.
החוסר הזה בולט עוד יותר לעין לנוכח דבריו של אנגלמן עצמו בהקדמה לממצאים: "במסגרת הביקורת הועלו ממצאי ביניים אשר תיקונם יכול לשפר את תפקוד המערכות הממשלתיות והציבוריות בטיפול במיגפת הקורונה ואת השירות לציבור. לאור חשיבות הנושא והערך המוסף הטמון בתיקון הליקויים מהר ככל האפשר, מצאתי לנכון להניח על שולחן הכנסת את ממצאי הביניים ולפרסמם לציבור". אין מה לתקן בדרג הפוליטי? הרי אנחנו רואים את המצב; הכל באחריות הדרג הפקידותי?
אנגלמן מוסיף וכותב: "דוח זה משקף את חזון מבקר המדינה ואת יעדיו, ובכללם ביצוע ביקורת בונה, רלוונטית, אובייקטיבית ומכבדת, אשר מכַוונת אל אתגרי העתיד, מטייבת את פעילות הגופים המבוקרים, מקדמת את מילוי ייעודם ומגבירה את התועלת שהציבור יכול להפיק מפעילותם; הביקורת מתמקדת בנושאים חברתיים, ובהם השירות לאזרח, ובסיכונים המהותיים המשפיעים על פעילות הגופים המבוקרים, ופועלת להטמעת נורמות של תקינות בסדרי הממשל והמינהל הציבורי ושל טוהר המידות". בהחלט חזון מכובד וראוי; הבעיה היא, שקשה לראות כיצד הוא ממומש, כאשר בעיצומו של המשבר הרפואי החמור ביותר בתולדות המדינה - המבקר בכלל אינו סבור שיש לבחון את התנהלותו של הדרג המדיני.
נדגיש: צריך לבדוק. ייתכן שהמסקנות יהיו חיוביות - ובהחלט ראוי לפרסם אותן (אנגלמן עצמו עושה זאת בכל אחד מהדוחות שלו וגם בממצאים הנוכחיים). כל מי שאכפת לו מן המדינה ותושביה, צריך לקוות שהממשלה עושה את המיטב כדי לתת מענה רפואי, כלכלי, חינוכי וחברתי; ואם היא עושה זאת - מגיע לנו לדעת. ואם המסקנות הן שליליות - ודאי שחובה לפרסם אותן מיידית, מתוך ראיית "הערך המוסף הטמון בתיקון הליקויים מהר ככל האפשר" כדבריו של אנגלמן. אבל לא לבדוק כלום ולא להגיד כלום? זה הרבה יותר מאשר מוזר ומתמיה.
אנחנו מצויים במשבר אמון קשה בין הדרג המדיני לבין לפחות חלק ניכר מן הציבור. הדבר בא לידי ביטוי בזלזול במגבלות הקורונה, שהוא חוצה מגזרים ויישובים. אנגלמן יכול היה וצריך היה לבדוק את מעשיו של הדרג המדיני, במיוחד בגלל משבר האמון הזה. אם הממשלה פועלת כהלכה - מגיע לה שהציבור יידע זאת. אם היא מפשלת - מגיע לה שהציבור יידע זאת. תזכורת קטנה: אנחנו בעלי המניות של המדינה הזאת, ואנחנו זכאים לקבל דיווח מלא והוגן בזמן אמת על מעשיהם של חברי ההנהלה ומועצת המנהלים שלנו.
קשה להתחמק מן הרושם, שאנגלמן עושה בדיוק את מה שציפה בנימין נתניהו שיעשה כאשר דחף את מינויו, למרות שלכאורה היו בעלי כישורים טובים משלו לתפקיד מבקר המדינה: ביקורת נוחה וחסרת שיניים, לפחות מול הממשלה. אנגלמן נותן לדרג המדיני בכלל ולנתניהו בפרט פטור מביקורת בנושא החשוב ביותר עימו הם מתמודדים. הוא חוזר על הטעות של ועדת אגרנט, אשר ניקתה מאחריות את גולדה מאיר ומשה דיין והטילה את כולה על דוד אלעזר ואלי זעירא. ובעצם, הטעות של אנגלמן חמורה עוד יותר: ועדת אגרנט בדקה את מלחמת יום הכיפורים בדיעבד; אנגלמן בודק את הקורונה בזמן אמת, כאשר אפשר וצריך לתקן תוך כדי תנועה.
נזכיר את המספרים. למעלה מ-2,000 ישראלים מתו מן הקורונה, למעלה מ-350,000 חלו, קרוב למיליון איבדו את מקומות עבודתם. המגיפה היא כוח עליון, זה ברור לגמרי - אבל ההתמודדות איתה היא לגמרי בידי אדם. אסור לבחון רק מקטעים סלקטיביים מתוך התמודדות זאת. חובה לבחון את אחריותם של מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות. כאשר הוא נמנע מבדיקה שכזאת, אנגלמן מצטרף לנושאים באחריות לתוצאות הקשות של הקורונה, ההולכות ומחמירות.
