למלך אחד היו שני יועצים, האחד פרופסור לפילוסופיה: נעים הליכות, משכיל, חכם, הגיוני ורהוט. השני: גס רוח, מבולבל, דבריו לא מנומקים ונראים תלושים מהמציאות. בכול פעם שהתלבט בבעיה היה שואל המלך לעצת שניהם, בכול פעם דבריו של הפילוסוף נשמעו הגיוניים והוא שמע לעצתו ובכול פעם היועץ השני נתן עצה הפוכה וצדק. יום אחד נדרש המלך להחלטה גורלית. שוב שני היועצים היו חלוקים. האחד הסביר באריכות את הנימוקים מאחורי ההחלטה ונשמע הגיוני, השני אמר את ההפך הגמור בלי לנמק. למי צריך המלך להקשיב?
דווקא משום שהתנגדתי לסגר כללי, ואני רואה עצמי כאדם הגיוני, אני מרגיש צורך להודות בעובדה שהסגר הזה הוא בינתיים הצלחה גדולה מהמשוער. ההחלטה של נתניהו ללכת על המהלך הזה בכול הכוח הייתה החלטה אמיצה וסיכון פוליטי גדול. אם התחלואה לא הייתה יורדת בעקבות הסגר, אפילו תומכיו המובהקים היו נוטשים אותו. אבל הכוכבים הסתדרו לו בשמיים ומזלו שיחק לו ולא בפעם הראשונה.
לא רק שהתחלואה ירדה כפי שהיה ניתן לצפות אלא גם בקצב מהיר ואף הפתיעה אפילו את האופטימיים שבינינו. במקביל התפרץ גל תחלואה שני במדינות מערב אירופה שגרם לירידת התחלואה אצלנו להיראות עוד יותר מרשימה. בחיים צריך גם קצת מזל ולנתניהו כנראה יש הרבה ממנו. שוב הוכח שנתניהו הוא שחקן של רגעי הכרעה. הוא מחליט רק ברגע האחרון ורק בלית ברירה כשגבו אל הקיר. אבל ברגעים כאלו, הוא מחליט החלטות טובות וגם הפעם זה הצליח לו. מברוק.
הריסת בתים
הריסת בתי מחבלים נחשבת בעיני מערכת הביטחון כצעד הרתעתי יעיל כנגד מחבלים ובני משפחותיהם ואולי העונש הקשה ביותר בסל הכלים שעומד לרשותה. במשך שנים מתקיים ויכוח בישראל הן על מידת האפקטיביות של הצעד הזה והן על מידת חוקיותו שמבוססת על תקנות שעת חרום מנדטוריות. היו שנים שבהן השימוש בו הופסק, אך בכול פעם, כשאירעו פיגועים קשים השימוש התחדש ואיתו הוויכוח. בג"ץ נמנע מלנקוט עמדה עקרונית בסוגיה, אולי כדי להתחמק מעימות ראש בראש עם הממסד הביטחוני והפוליטי ובכך הכיר בחוקיות השימוש בתקנה 119, אולם מצד שני פעל בכול פעם כדי לכרסם בהיקף התופעה הן על-ידי עיכוב הביצוע והן על-ידי סייגים שימנעו את הריסת הבתים ויצמצמו את היקף ההריסה. התוצאה הסופית היא שבג"ץ הפך את מדיניות הריסת הבתים לכלי לא יעיל ונלעג שניזקו עולה על תועלתו. אם נוסיף לכך שבהרבה מקרים בני המשפחה של מחבל באמת אינם אשמים צריך להודות שמדובר בצעד של נקמה ולא הרתעה.
"האלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת" ואנחנו יכולים וצריכים למצוא כלי יעיל יותר ואלים (פיסית) פחות. הציונות ידעה תמיד יותר לבנות ופחות להרוס והריסת בתים אינה הדרך הנכונה. בכול פעם שמתרחש פיגוע שבו נפגעים אנשים, נגרם לא רק סבל פיסי וחלילה מוות אלא גם נזק כספי עצום שכולל בין השאר את הוצאות הצבא על ניהול האירוע, הוצאות על חקירות ופעילות השב"כ, הוצאות רפואיות על טיפול ושיקום והוצאות רבות נוספות. ההוצאה הכוללת על אירוע חבלני יכולה להגיע לעשרות מיליוני שקלים לפחות ומישהו צריך לממן את ההוצאות ולפצות על העלות.
מה יותר צודק מכך שבני המשפחה של הרוצח, בני חמולתו ובני עמו ישלמו את המחיר? מה יותר צודק מכך שאנחנו נגיש להם את החשבון על ההוצאות שנובעות מהתנהגות רצחנית זו? ומה אם אין להם את הכסף, או האמצעים לשלם את החשבון? בדיוק כמו כל אחד מאיתנו שנקלע לחוב? שימכרו את הבית, את האדמה ואת הרכוש. ואנחנו נהיה מוכנים לקנות. תושבי איו"ש הפלשתינים כמו ישראל צריכים להיות ערבים זה לזה. האם זה מוסרי? לדעתי כן. איך עושים את זה? את זה אני משאיר למשפטנים ולפוליטיקאים שלנו.
מורתי התמנונית
לפני שנים כשביקרתי ביפן, טעמתי סוכריות גומי שהתברר לי שעשויות מאצבעות של תמנון. כשנודע לי מה אכלתי הרגשתי גועל ובושה. מאז נזכרתי בתמנון הזה לא פעם. זיכרון זרועות התמנון המת המשיך לחיות בתוך פי ולא הרפה ממני עד לאחרונה. לא מזמן נפשתי בחוף דור וטיפסתי על אחד האיים. בתוך לגונה שבצידי האי הגעתי לבריכה טבעית מלאה צמחית מים, דגיגונים, סרטנים וקונכיות. שקעתי בתוך מים חמימים ופתאום הגיע התמנון. הוא שחה ישר לעברי, פרס את אצבעותיו, התהפך מצד אחד צד, פתח וסגר את פיו.
הייצור היפהפה רקד מסביבי, הקיף אותי פעם אחרי פעם. הוא לא פחד ממני כאילו ידע שלא אפגע בו לרעה. זה היה רק רגע קטן של אדם אבל רגע גדול לנפשו. חשתי התרגשות והתעלות פנימית כאילו התחברתי למשהו עמוק בתוכי. חברים, אמרתי לו. הוא לא ענה אבל התקרב אלי ונגע בי במרפק אולי כדי לסמן שהוא סולח. זה היה בשבילי תיקון וסגירת מעגל ותזכורת לאיזה בעלי חיים נפלאים קיימים על כדור-הארץ שלנו וכמה אנחנו פוגעים בהם שלא לצורך. תודה לך תמנון.
