נתניהו כמו גמליאל, פטור מאשמת שקר

אירוע לפני כאלפיים שנים עם ניחוח אקטואלי מאוד: רבן גמליאל לימד את תלמידיו כי מי שיושב "שבעה" חייב להינזר מרחיצת גופו. כי הרחצה היא עינוג, והיא נאסרה על האבלים. עד שנפטרה אשתו ותלמידיו גילו כי הוא דווקא רחץ את גופו במהלך "השבעה". הם תמהו, הכיצד? והרי הוא לימדם שהדבר נאסר על האבלים בעודם "יושבים"? השיב להם רבן גמליאל בתירוץ חמוץ: אני איסטניס. אצלי הרחצה אינה הנאה אלא כורח. תקרית הרחצה של רבן גמליאל משיקה לאירוע עכשווי. ביבי ידע שמתנהל משא-ומתן עם ארצות הברית המתיר לה למכור מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות והסתיר זאת ממערכת הביטחון ומצה"ל (ממש כפי שנהג בהסכמתו לבניית עוד שתי צוללות מתקדמות למצרים). כאשר נחום ברנע חשף את התנהלותו הנלוזה של ביבי בידיעות אחרונות הגיב בנימין נתניהו בשקר השגרתי כאילו מדובר ב-fake news. ביבי שוב הכחיש. הזמן חלף, וביבי גרר את בני גנץ להעניק הסכמה בדיעבד מאת מערכת הביטחון למכור את המטוס המודרני לאמירויות. תמוה, אבל ניחא. ואז, אחרי שגנץ חילץ את ביבי מהמבוי הסתום והעניק לו תמיכה באומרו שמערכת הביטחון מסכימה להנפקת המטוסים האמריקנים למפרציות - נתניהו לא התאפק, והודיע כי המשא-ומתן התנהל רק לאחר שנעשה ההסכם בין ישראל לבין האמירויות. כלומר, התעקש לשקר פעם נוספת, ובמשתמע הציג את גנץ כשותף מלא לצעדו. למרות שהלך עימו כברת דרך גנץ זעם. הוא פרסם הודעת-נגד בה קבע, שהמשא-ומתן של האמריקנים עם המפרציות התנהל בידיעת ביבי, והוא הסתיר זאת ממערכת הביטחון ומצה"ל. בדיוק כמו בפרשת הצוללות המצריות. מי משקר? ביבי או בני? אפילו ביביסטים יודעים שביבי משקר. אני משוכנע בכך. אבל לפתע מצאתי בלבי ובדעתי כף זכות וחמלה לראש הממשלה. הוא כמו רבן גמליאל. כאיסטניס היה לגמליאל צורך כפייתי לרחוץ את גופו. "האיסטניס" של ביבי הוא הצורך הכפייתי לשקר. נראה כי השקר הוא המחלה הכרונית של ראש הממשלה. ייתכן, אפוא, שצריך לנהוג בשקר של ביבי כמו ברחצה של רבן גמליאל. לא להאמין לו (ממילא לא מאמינים לו). אבל לראות בשקריו דחף לאו בר כיבוש. הוא פשוט אינו יכול בלי לשקר. השם ירחם. הערה מאוחרת: נכשלתי כליל בניסוחי אם חלק מהקוראות/ים (להלן בתגובות) הבינו שאני משלים עם אמירת שקר, ולא שביבי רווי בשקר עד כי אינו יכול בלעדיו. מצטער.