נשיאותו של דונלד טראמפ הביאה את הדמוקרטיה האמריקנית לנקודת שבירה. הנשיא עודד קיצוניים אלימים, השתמש ברשויות האכיפה ובמוסדות ציבוריים ככלים נגד יריביו, וחתר תחת הלגיטימיות של הבחירות באמצעות טענות כוזבות על זיופים וחוסר נכונותו להודות בתבוסה.
טראמפ נעזר בכל אלו במפלגה הרפובליקנית – טוענים במאמר בניו-יורק טיימס סטיבן לויצקי ודניאל זיבלט, מומחים למדעי המדינה ומחברי הספר "How Democracies Die". בסיס התמיכה שלה – נוצרים לבנים – נחלש, היא ניצבת בפני אובדן הדומיננטיות שלה ולכן היא מקצינה. המפלגה מעודדת את מנהיגיה לעסוק בדיכוי הצבעה, לגנוב מושב בבית המשפט העליון ב-2016 ולסבול את התנהגותו פורעת החוק של הנשיא. בשל כך, הציבור האמריקני ניצב בפני בחירות משבריות ובלא להיות בטוח שהן יהיו הוגנות.
אבל, ממשיכים השניים, המשבר הנוכחי גם עשוי להוות נקודת מפנה, משום שרוב הציבור האמריקני מתנגד לטראמפיזם ודעת הקהל השתנתה בהיבטים חשובים – כפי שמלמדים מחקרים וסקרים. לא זו בלבד שרוב האמריקנים אינם מרוצים מתפקודו של טראמפ, אלא שהם גם מאמצים לחיקם את השונות האתנית ואת הדרישה לשוויון גזעי – שני עמודי יסוד של דמוקרטיה רב-גזעית.
עד כה קשה היה לתרגם את הרוב בדעת הקהל לרוב בממשל. דמוקרטיה אמורה להיות משחק של מספרים: המפלגה שמקבלת הכי הרבה קולות היא המנצחת. אבל בשיטה הפוליטית האמריקנית, הרוב אינו מושל. עיצוב החוקה ומגמות גאוגרפיות-פוליטית – היכן חיים הדמוקרטים והיכן חיים הרפובליקנים – גרמו שלא במתכוון לשלטון המיעוט.
החוקה האמריקנית תוכננה כדי להעדיף מדינות קטנות בשטחן או באוכלוסייתן. הן קיבלו ייצוג זהה לגדולות בסנאט ויתרון בחבר האלקטורים. מה שהחל כיתרון קטן התפתח לאורך הזמן לייצוג-יתר עצום של המדינות הכפריות. לאורך רוב ההיסטוריה האמריקנית הוא לא עיוות את שדה המשחק הפוליטי, כי שתי המפלגות שימרו אגפים עירוניים וכפריים חזקים כאחד. אבל כיום הן מחולקות בצורה ברורה: הדמוקרטים נמצאים בעיקר בריכוזים העירוניים הגדולים, והרפובליקנים – באיזורי הכפר. הדבר נותן לרפובליקנים יתרון בסנאט, בחבר האלקטורים – וגם במינויים לבית המשפט העליון, המבוצעים בידי הנשיא באישור הסנאט.
הבחירות האחרונות לנשיאות היו יריקה בפרצופו של שלטון הרוב, טוענים לויצקי וזיבלט. נשיא רפובליקני זכה ברוב הקולות רק פעם אחת ב-20 השנים האחרונות, ולמרות זאת נציג המפלגה ישב בבית הלבן ב-12 מתוכן. הדמוקרטים זכו בהרבה יותר קולות בבחירות לסנאט ב-2016 וב-2018, אבל הרפובליקנים שולטים בו עם 53 מושבים. זהו שלטון המיעוט. ניצחון ברוב הקולות עשוי לא להספיק לג'ו ביידן גם השנה: לפי אחד החישובים, אם ינצח בפער של עד שתי נקודות האחוז – יש סיכוי של 80% שהנשיא יהיה דונלד טראמפ. ביידן חייב לנצח בפער של שש נקודות האחוז כדי שהסיכויים במניין האלקטורים יהיו לטובתו. תמונה דומה יש בסנאט. לדמוקרטים לא מספיק לנצח; הם צריכים לנצח בגדול כדי לזכות ברוב.
הבעיה מחריפה בשל נסיונותיהם של הרפובליקנים להוריד את שיעור ההצבעה בקרב צעירים, בעלי הכנסות נמוכות ומיעוטים. מושלים רפובליקנים סגרו תחנות הצבעה בקמפוסים ובשכונות בהן יש רוב שחור, ומאז 2010 העבירו תריסר מדינות שבשליטת הרפובליקנים חוקים המקשים על רישום בוחרים או על ההצבעה עצמה. וכאמור, שלטון המיעוט מגיע גם לבית המשפט העליון: טראמפ הוא הנשיא הראשון שלא זכה ברוב הקולות וממנה שופטים שמאושרים בידי סנאטורים שלא זכו ברוב הקולות.
המשמעות היא, שבארה"ב של היום – הרוב אינו שולט, וזה מחייב תיקון. נקודת התחלה טובה היא חבילת שינויים שאימץ אשתקד בית הנבחרים הדמוקרטי ונבלמה בסנאט הרפובליקני: רישום אוטומטי להצביע שייעשה בכל ארה"ב באותו יום, הרחבה של ההצבעה המוקדמת, איסור על חקיקה שתפגע ביכולת להצביע, הקמת גוף ניטראלי שיקבע את גבולות המחוזות בבית הנבחרים ומתן זכות הצבעה לעבריינים שריצו את עונשיהם.
צעד נוסף הוא ביטול הפיליבסטר בסנאט, אשר הפך לכלי מקובל להפרעה בחקיקה. בשני העשורים האחרונים נעשה בו יותר שימוש מאשר בכל שמונת העשורים הקודמים. בפועל, כל החקיקה החשובה מצריכה כעת 60 קולות – כדי להתגבר על הפיליבסטר – וזהו עוד ביטוי לשלטון המיעוט. רפורמה דמוקרטית תעניק מעמד של מדינה לעיר וושינגטון ולפורטו-ריקו, וכך יובטח ייצוג אמיתי ל-4 מיליון אמריקנים שכיום אינם נהנים ממנו. והיא תכלול את ביטול חבר האלקטורים; בית הנבחרים אישר זאת כבר ב-1969, אך הסנאט דחה את ההצעה כדי לשמר את כוחן של מדינות הדרום.
לדעת לויצקי וזיבלט, לא רק שביטול שלטון המיעוט יהיה דמוקרטי, אלא הוא גם יעודד את המפלגה הרפובליקנית לנטוש את נתיב ההקצנה ההרסני עליו עלתה. כיום יכולים הרפובליקנים להישאר בשלטון למרות שהם מפסידים, ולכן אין להם תמריץ להשתנות ולהתאים את עצמם לשינוי במפת הבוחרים.
יש תקדים לרפורמה פוליטית נרחבת בארה"ב. לפני 100 שנה ניצבה המדינה בפני זעזוע כלכלי, גל של מהגרים וצמיחה של תאגידי ענק. אזרחים סברו שהמערכת הפוליטית שלהם הפכה למושחתת ובלתי מתפקדת. התגובה הייתה תנועה נרחבת ששינתה את פני הדמוקרטיה האמריקנית: המפלגות החלו לקיים בחירות מקדימות, התרחב השימוש במשאלי עם ותיקונים בחוקה אפשרו לממשל הפדרלי להטיל מס הכנסה, הפכו את בחירת הסנאטורים לישירה והעניקו זכות בחירה לנשים. הדמוקרטיה האמריקנית שגשגה במאה ה-20 בין היתר בשל יכולתה לשנות את עצמה.
מתנגדי הרפורמה יטענו שמוסדות היוצאים נגד הרוב חיוניים לדמוקרטיה הליברלית. אנחנו מסכימים – מדגישים לויצקי וזיבלט. אבל שלילת זכות הבחירה איננה חלק מהדמוקרטיה הליברלית. בשום דמוקרטיה אחרת אין חבר אלקטורים ושימוש קבוע בפיליבסטר. שיטה פוליטית המאפשרת למיעוט לשלוט דרך קבע במוסדות החזקים ביותר, לא יכולה להישאר לגיטימית לאורך זמן. דמוקרטיה מצריכה יותר מאשר שלטון הרוב, אבל בלי שלטון הרוב – אין דמוקרטיה. או שארה"ב תהפוך לדמוקרטיה רב-גזעית אמיתית, או שהיא תחדל להיות דמוקרטיה.
