הזמר מתי כספי אינו מרוצה מהמצב בארץ, והחליט לעזוב אותה. הוא משאיר את ניהול מלחמת התרבות וההגנה על הדמוקרטיה על כתפינו, ולכשירחיב, כלומר כאשר נבלום את המגמות הדיקטטוריות של בנימין נתניהו, הוא יחזור מפירנצה (אכן עיר נפלאה. מדיצ'י, מיכאלאנג'לו, פונטו וקיו, גשרים בלי דגלי מפגינים, נהר ארנו).
זכותו המלאה ללכת. חופש התנועה של האדם הוא נכס צאן ברזל של כל חברה דמוקרטית. בימים אלה אנו קוראים במלוא הגרון אחרי ביבי "לך", והפעם אנו קוראים בצער אחרי כספי: "(אם החלטת) - לך".
זכותו לדאוג רק לעצמו, אף שזה מנוגד לתפישה היהודית באוקיינוס התבונה שלה. חכמים ידעו לומר כי "בזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם: 'אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עלייך נפשי'". אך זה באמת אינו מחייב איש. זו רק נורמה ציבורית ראויה, וכספי - ככל אדם אחר - רשאי להתעלם ממנה.
הבעיה האמיתית בישראל היא הירידה ברמת המחויבות לציבור, ריחוק מ"ישראל ערבים זה בזה". במלים מודרניות, בלחן של נעמי שמר "שיר האורח" שהיה אהוב על אחי המנוח אהובי דוד (דודי) והושמע על ידו פעמים אין ספור בתוכניתו "כל צבעי הרשת" בקול ישראל: "טנא ירוק, פרח לבן, יין אדום, פת במלח/ זה מה שיש, שב איתנו כאן".
אמנים אחרים בחרו בדרך אחרת. אחינעם ניני, אורנה בנאי, אביב גפן, רבים-רבים. הם התגייסו בהתנדבות. היציאה הזו נשזרת כאירוע זעיר בפסיפס של עובדות המעידות על "ירידה פנימית" (נראה לי כי ראשון להשתמש בו בעברית היה הפרופסור אמנון רובינשטיין). הפרט נוטש את האחריות הכוללת. רינה מצליח הציגה בערוץ-12 סטטיסטיקה הנוזפת בחילונים הרוטנים נגד החרדים. בבני ברק מצביעים לכנסת 80 אחוזים מבעלי זכות הבחירה, בתל אביב ובגבעתיים כ-60 בלבד. לפיכך, מה הם רוצים מהחרדים שזוכים לייצוג גבוה בכנסת?
הייתי אומר לכספי לך, מתי, לך. בשובך נקבל אותך בזרועות פתוחות. בינתיים נבנה מורשת לילדינו ונכדינו ונינינו. נתאר להם כי התקופה הזאת בה הדפנו את הדיקטטורה בשארית כוחנו היתה, בין השאר, בבחינת "שנות חיינו היפות ביותר". זר לא יבין זאת.
הערב מאוחרת
קראתי תגובות שבחלקן מתפלמסות אתי שמותר לרדת מהארץ. גם אני אומר שמותר, אבל זו לא הטפת מוסר צדקנית לומר כי מי שיורד עתה מהארץ, או מי שנוטל פסק זמן לשנה מוותר על המאבק החיוני להצלת הדמוקרטיה וגורם לישראל נזק, או לפחות אינו מביא תועלת. ומי שמציין בחצי גאווה כי המליץ לילדו להישאר בחו"ל - יבושם לו, אך מותר עדיין לחשוב שזו אינה העצה הראויה. לברוח מהמערכה במלחמת התרבות? מותר. מופת? ההפך מכך. ואגב זה חל על שני המחנות. לא הייתי מוצא שום תועלת בכך שהתומכים בביבי יקחו פסק זמן. זו מחלוקת מהותית, שאנשים ערכיים חייבים לרצות ליטול בה חלק.
