משטרה חדשה לקורונה - וגם לאחר מכן

לא כאן המקום לבחון באיזו מידה השכילה המשטרה למלא את תפקידיה בנסיבות הרגילות. נסתפק בנתון אחד (מהשנתון הסטטיסטי של המשטרה, 2019) הקובע, כי 56% (בלבד) מאזרחי ישראל נותנים אמון במשטרה ו-55% מרוצים מתפקודה. מגפת הקורונה פרצה ללא הכנה מוקדמת, תורתית, ארגונית ומנטלית והציבה את המשטרה, בדומה למערכות הציבוריות האחרות, מול מציאות חדשה. עיקרה: מעבר חד מטיפול נקודתי בפשיעה למיניה ושירות לביטחונם האישי של האזרחים, לאכיפת תקנות והגבלות על האוכלוסייה על כל קבוצותיה. זאת, מול הציבור המתמודד עם האתגרים החדשים, כשמפגשיו הבלתי-מוכרים עם המשטרה כופים עליו, בנסיבות של לחץ הדדי, בחינה של גבולות התגובה המשטרתית. הגבולות בין המותר והאסור עבור הציבור והמשטרה מיטשטשים ויוצרים אזור אפור ובלתי מוכר. כך, תוך כדי תנועה, ללא איום יחוס מוגדר וברור, בנוהל חפוז, נדרשת המשטרה למתכונת הפעלה מורכבת ואולי מאולתרת התובעת יצירתיות, גמישות, למידה ותיקון ליקויים תוך כדי תנועה. המציאות המתגבשת מאז פרוץ המגפה הובילה להגדרה משטרתית מבצעית שונה, של התייצבות בליבת המעגל האזרחי. זו מחייבת רגישות רבה ואבחנות מדויקות בין מצבים וציבורים שונים בשלוש חזיתות עיקריות: אכיפה של הנחיות הממשלה בעניין מניעת התחלואה (בעיקר מניעת התקהלויות ואכיפת סגרים), אכיפת הסדר הציבורי מול ההפגנות המחאה - כל זאת במקביל להמשך מילוי משימותיה המסורתיות. לא כאן המקום להעריך את הצלחת המשטרה לעמוד כנדרש בשלוש החזיתות הללו בעת הנוכחית. נסתפק במדדים המציגים את יחס הציבור למשטרה מאז הסגר הראשון כפי שעלה מתוך הסקר של המכון לקרימינולוגיה של האוניברסיטה העברית: בתקופת הסגר הראשון השיבו 59% מהנשאלים שהם סומכים על השוטרים שינהגו ביושר גם בעת אכיפת תקנות לשעת חירום. לעומת זאת, במהלך הסגר השני רק 38% מהנשאלים קבעו כי השוטרים פועלים ביושר על-מנת לאכוף את תקנות החירום. בעוד שבאפריל, הסגר הראשון, רק 17% סברו כי לתפקוד המשטרה באכיפת תקנות הקורונה יש השפעה רעה על יחסי המשטרה עם האזרחים, הרי שבסגר השני 52% מהציבור סבורים כך. ועוד: רק 19% מהנשאלים מסכימים בסקר במהלך הסגר השני, כי המשטרה מקבלת את ההחלטות הנכונות עבור האזרחים (לעומת 34% באפריל). שיעור המשיבים כי המשטרה פועלת בצורה שוויונית כלפי כל האזרחים (24%) ומתייחסת אליהם באופן הוגן (31%) ירד ל-16% ול-19%, בהתאמה. אין ספק, כי מתקבלת תמונה עגומה של יחסי המשטרה עם הציבור הישראלי.

האתגר העיקרי של המשטרה הוא בתחום התמודדותה עם ההפגנות. אלה מפנות את השאלה הישר לשדה הפוליטי, המאפיל ממילא על כל ההתנהלות הממשלתית בהתמודדות עם המשבר המשולב. ההפגנות הנוכחיות הן חדשניות באפיונן ומייצרות אתגר ניכר למשטרה (כמו במדינות דמוקרטיות אחרות) וללגיטימציה שלה, וכעת לא רק בקבוצות סקטוריאליות אלא גם בקרב הקבוצה הנורמטיבית. משמעות הדבר היא פגיעה בלגיטימציה של המשטרה בעיני הציבור ובאמונו בה. בכך מתערער מאוד החוזה החברתי בין הציבור למשטרה גם בתחום היחס הבינאישי ברמה הנקודתית וגם במדיניות ההפעלה שלה, החסרה מידה של שוויון אכיפתי גם בהקשר להגבלות הבריאותיות וגם בהקשר להפגנות המחאה. בעניין האחרון נציין במיוחד, כי היכולת להגיע למדיניות אחודה באכיפה המשטרתית בתרחישים מגוונים היא למעשה בלתי אפשרית כמעט. זאת, בשל גורמים רבים, ביניהם: מאפייני האירוע ודינמיקת ההשתנות שלו בכל זירה, האתגר המוצג על-ידי האזרחים, שיקול הדעת של המפקד המקומי ותפיסת האחריות העצמית שלו. בתפיסה הכוללת ובמבנה הקיים של המשטרה, מפקד מקומי באירועים המוניים אינו אמור לפעול באורח סלקטיבי. אולם דווקא במקרים כאלה התנהלותו של המפקד המקומי, בדומה לזו של השוטר הבודד, מותנית במידה רבה בשיקול דעתו ברגע נתון, דבר הגורם לחלק מהתקלות המזינות את הפגיעה באמון הציבורי ובלגיטימציה של המשטרה. לצורך התמונה המלאה נדגיש, כי במרבית המקרים בהם נוצר חיכוך, המשטרה נוהגת באיפוק ומצליחה לשמור על הסדר הציבורי. זאת, כאשר מפקדי המשטרה מגיעים למשבר הנוכחי עתירי ניסיון וביטחון כשהם תופסים עצמם כמשרתי הציבור והמדינה. נבהיר, כי המשטרה אינה הגורם המחולל של הכאוס שבו נמצאת עתה החברה הישראלית. שוטריה נשלחו למשימותיהם כשהם חשופים לנגיף. המשטרה מתפקדת בנסיבות שנכפו עליה על-ידי המגפה, הלחץ הקשה שבו מצוי הציבור הישראלי ובעיקר החלקים היותר פגיעים בו, בריאותית וכלכלית, ומעל לכל - על-ידי המציאות הפוליטית הבלתי אפשרית בישראל. זו האחרונה מאפשרת חוקים ותקנות קיצוניים, חלקם ללא היגיון ברור, ללא שקיפות וללא תהליך הסדרה מובן. על-מנת לעמוד במשימות ובציפיות נדרש פיקוד יציב, שבראשו מפכ"ל ממונה וקבוע, תפיסה משטרתית ברורה המחלחלת כלפי מטה והתנהלות של השר הממונה שאינה נתפסת כפוליטית במובהק. גם המשטרה, כמו גורמים ציבוריים אחרים במעגל האכיפה, נמצאת זה זמן תחת ביקורת ומתקפה מתמשכת, בעיקר מהממשלה וראשה. כל אלה מחלישים את המשטרה, מקשים עליה את העבודה בשטח, פוגעים בלגיטימציה שלה ומהווים נזק לטווח הארוך לאחד הגופים חשובים ביותר במדינה דמוקרטית בחיבור הרגיש בין הציבור לבין המדינה.

מציאות קשה זו מהווה אתגר ניכר למשטרה במילוי משימותיה החדשות והמסורתיות כאחד. הנסיבות הציבוריות והשלטוניות אינן מאפשרות עתה שינוי מהיר. לכן אנו מציעים כאן גישה דו-שלבית לקידום יכולותיה ותפקודה של המשטרה. תכליתו של השלב הראשון, המיידי, הוא לייעל את התפקוד המבצעי של המשטרה במהלך המשבר המשולב. במסגרת זו נציע: • מינוי מיידי של מפכ"ל למשטרת ישראל (המשטרה פועלת ללא מפכ"ל ממונה כבר 19 חודשים). • ארגון מחדש של הכוח – כולל מג"ב - על-פי התמהיל החדש של משימות המשטרה. תמציתו בניית מבנים ארגוניים מקצועיים ומבצעיים שיותאמו למציאות החדשה ובתוך כך דגש על פעילות אכיפה בתווך של אוכלוסיות נורמטיביות. • חלוקה מעודכנת של נטל האכיפה בין המשטרה לרשויות המקומיות: המשטרה תתמקד במשימות של הפרות של הסדר הציבורי ובסיוע ואבטחה לפקחי העירייה והרשויות המקומיות. אלה יוסמכו לאכיפה בעניין מגבלות הריחוק הפיזי (יציאה למרחב הציבורי בסגר, פתיחת עסקים, עטיית מסכות וכו', כפי שמתקיים למשל בניו-יורק). • הידוק נוהלי האכיפה במוקדי עימות פוטנציאליים (הפגנות רחבות, יישובים חרדיים). אלה יאפשרו אכיפה הדוקה כאשר הדבר נדרש, תוך מתן מרחב שיקול דעת רחב למפקדים מקומיים. מדובר במתכונת גמישה, המעניקה מענה מבצעי לתרחישים מגוונים המתפתחים בשטח, בצד מתן גיבוי ומרחב תמרון סביר למפקד הגזרה לנהל אירוע מתגלגל. • צמצום ניכר של אכיפה משטרתית בתחומים שאינם קריטיים להגברת התחלואה (כמו דוחות על אי-עטיית מסכות במקומות פתוחים ומעקב מודיעיני אחרי אזרחים). • שימוש בענישה מוסדית מאוחרת (שאינה מעמידה את השוטרים בעימות עם הנענש) ככלי אפקטיבי ומרתיע. • הדרכה ממוקדת משימה והכנה מנטאלית בנושאי התנהלות מול אזרחים שאינם עבריינים, תוך הקפדה על זכויות הפרט. זאת, בצד הבלטת פעילות שוטרים שגילו יכולת מקצועית גבוהה מול אזרחים, בצד נקיטת אמצעים משמעתיים נגד שוטרים שחרגו מפקודות המשטרה. • הסברה, שקיפות ושיח פתוח עם הציבור, מנהיגי קהילות מקומיות, החברה האזרחית ומובילי המחאה.

השלב השני, צופה פני עתיד, יתבסס על לקחי המשבר. במסגרת זו נדרשת רפורמה נרחבת במבנה המשטרה בפועלה כארגון המהווה שחקן משמעותי במערכת הציבורית העוסקת בניהול משברים. משמעות הדבר היא העצמה של המשטרה, כך שתוכל להמשיך ולהתפתח במכלול עיסוקיה המסורתיים לצד התמודדות מול אתגרים אזרחיים חדשים. המשבר הסוציו-אקונומי כבר מביא לעלייה בפשיעה ולאלימות במשפחה ובקהילה. אלה צפויים לגדול בתקופה שלאחר שוך המגפה ועשויים לדרוש התייחסות נרחבת ומאתגרת של המשטרה. בצד זאת יהיה צורך לתת מענה ארגוני וחוקתי ליכולת המשטרה להתמודד עם הפרות רחבות של הסדר הציבורי. כמו-כן תצטרך הרפורמה לכלול הסדרה מחודשת ומתוקנת של מעמדה של המשטרה מול המשרד לביטחון פנים, השר הממונה, הממשלה והדרג הפוליטי. התנאי להצלחת שלבים אלו הוא בנייה מחודשת של הלגיטימציה של המשטרה ושל אמון הציבור בה.