אהרון ברנע העיד כי בליל רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הוא חזה במו עיניו במחזה מזעזע: מחוץ לבית החולים איכילוב רקדו חבורה של צעירים חובשי כיפות ושרו בשמחה רבה "הרוצח מת; הרוצח בא על שכרו". אגב, באותו יום הוא כיסה עצרת בעזה בה שרפו בובה של רה"מ המנוח עליה היה כתוב "רבין כלב". יש בכך בכדי להעיד ולשפוך אור על חלקים מסוימים מן החברה הישראלית, ולאו-דווקא רק על אלו שרקדו על הדם (ולא, אותם הנערים לא היו היחידים).
כאשר עמית סגל היה בן 13, הוא התארח, יום לאחר הרצח, בתוכנית בה אירחו כתבי נוער צעירים. הוא נשאל, בתור מי שגר אז בעופרה, איך זה מרגיש להיות חלק מן האוכלוסייה שהואשמה ביצירת האווירה שהובילה לרצח. בתשובתו הוא שלל את האשמות ותיאר אותן כשקר מוחלט מכיוון שלדבריו יגאל עמיר פעל לבד. הוא המשיך וטען שדווקא פוליטיקאים מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית ממשיכים את דרך השנאה ושעליהם לרסן את עצמם, מכיוון שלטענתו הם יגרמו לכך שיקרה רצח נוסף, אך הפעם כנגד מישהו מהימין, ושהוא לא יתפלא אם דבר כזה יקרה.
כמובן שאין מה לבוא בטענות או בטרוניות לסגל, שהרי הוא היה בסך-הכל אך ורק נער בן 13, אך דבריווודאי שמשקפים את הסביבה בה הוא גדל; תשובתו טומנת בחובה זקיק של הלך הרוח של לא מעט מציבור הציונות הדתית: הדיפה של כל סיכוי לחשבון נפש קולקטיבי נוקב, הדיפה של האשמה לצד השני, הפיכת הקורבן לתוקף והתוקף לקורבן, היתמסכנות והיתקרבנות.
כיום, סגל פוטר את כל רבדי הציבור שעמיר היה חלק ממנו ואף טוען כי השמאל היה שותף לשיח האלים של אותם ימים ערב הרצח. אך מה שיותר משמעותי מכך היא טענתו כי הלקחים שהחברה הישראלית הפיקה הופקו במלואם. לשם חיזוק טענה זו הוא טוען כי כל קריאה של בוגד מגונה כיום על-ידי כל הצדדים, אך הדבר פשוט לא נכון - בנימין נתניהו וחלק נכבד מהליכוד בפרט והימין בכלל מאשימים את כל מי שלא מסכימים איתם כשמאלנים בוגדים; אך לדידו של סגל, אם כבר מישהו חוטף קריאה שכזו זהו נתניהו עצמו.
קומץ אנשים
סגל כיום הינו אדם מבוגר, אך טענותיו לא השתנו במאומה; וכבוגר, אפשר ואף חובה לשפוט אותו. דבריו מכעיסים ביותר ומונעים כל סיכוי לריפוי של החברה הישראלית. האמת היא שכל עוד הימין, או יותר נכון החלק שהיה מעורב בהסתה, וזה כולל את ראש האופוזיציה דאז ורה"מ כיום, ימנע מעצמו הכאה על חטא, הוא יישא על מצחו אות קין.
בדומה לסגל, ולכמעט כל מי שלקח חלק בהסתה הפרועה בזמנו, נתניהו גם הוא הודף קליל כל טענה נגדו ונגד האוכלוסייה שהייתה שותפה לשיח האלים והמתלהם, ומתבכיין כאילו מסיתים נגדו ונגד הציבור אשר הוא עומד בראשו. בטקס לרה"מ המנוח, בנוכחותה של דליה רבין, נתניהו נאם על בימת הכנסת וניצל בציניות את נאומו לצרכיו הפוליטיים; חלק נכבד מהנאום כלל לא עסק ברבין או ברצח, וגם כשכן, היה זה בעקיפין על-מנת לעסוק ברה"מ המכהן עצמו, ובמהלכו הוא אמר לא מעט דברים נבזיים:
הוא קבל על התקשורת והאשים אותה בכך שהיא מורכבת מקומץ אנשים בעלי דעה אשר מוטה לצד אחד בלבד, בכך שהיא אינה מציגה דעות מגוונות ובכך שהיא משתיקה פיות אשר אינם מסכימים איתה ולו במקצת, ברומזו אליו ספציפית, למרות שהדבר משולל מכל יסוד ולמרות שהוא עצמו חוטא בכך. עוד הוא הוסיף והעיד כי כמה שבועות לאחר הרצח הוא אמר בכנסת שאווירה של השתקת יריבים פוליטיים מסכנת את הדמוקרטיה; אך שוב, הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו - הוא מדבר דברים ערבים, אך מעשיו מלמדים אחרת.
הוא רעם על כך שמתקיימת כנגדו הסתה חדשים לבקרים ושאף אחד אינו פוצה פה על כך; אך היה זה עלוב ופתטי, שכן לא מתקיימת שום הסתה אמיתית נגדו, בטח ובטח לא חדשים לבקרים, ולא קיים חס וחלילה שום איום ממשי על חייו. בדבריו אלו הוא ניסה, בעזות מצח, להקביל עצמו לרבין על-מנת לנסות לשוות, שוב, מצג בו מנסים להשתיק אותו.
חופש הביטוי
בנוסף הוא רמז כי מאשימים אותו בהסתה שקדמה לרצח על-מנת לסתום לו את הפה, למרות שידוע לכל כי הוא הסית שוב ושוב ללא הרף כנגד רבין - כולל, אך לא רק, את השלהוב שלו את ההמון מעל המרפסת בכיכר ציון, שם נשמעו קריאות מפורשות לרצח רה"מ המנוח, ואת השתתפותו בהפגנה הארורה בה נכתב השם של רבין על ארון קבורה לצד חבל תלייה. יתרה מזאת, בין השורות הוא הקביל בין הסתה כלשהי לרצח, לבין הניסיון להשתיק אותו כביכול על-ידי כך שמאשימים אותו בגין ההסתה כנגד רבין, ורמז וכי יריביו הפוליטיים עושים זאת בגלל דעותיו הפוליטיות וכי דבריו ומעשיו ערב הרצח היו בגדר חופש הביטוי.
הוא התגונן וטען כי הוא התנגד בתוקף לקריאות שהופנו כלפי רבין כבוגד, אך האמת היא שהוא מתעלם מן העובדה כי גם אם הדבר נכון, מכל מקום אין בכך בכדי לכפר על דבריו ומעשיו ערב הרצח. לאחר מכן, משום מה, דווקא בטקס לזכרו של ראש הממשלה שנרצח, נתניהו ברוב חוצפתו דיבר עליו סרה ותקף אותו על הסכמי אוסלו, על חתירתו לשלום ועל מדיניותו.
הוא שיבח את עצמו על שהצליח להגיע להסכמי השלום עם איחוד האמירויות (אגב, הקשר הסמוי עימן התחיל בזמנו של רבין, עם מנכ"ל משרדו שמעון שבס), בחריין וסודן, והשווה אותם להסכמי השלום שעשו בגין ורבין עם מצרים וירדן ואת עצמו לאותם ראשי ממשלה; שיהיה ברור: כמובן שהסכמי השלום האחרונים חשובים לאין שיעור למדינת ישראל, אך אין להשוות אותם למה שעשו קודמיו של רה"מ בתפקיד - שזה שלום עם מדינות אשר היו אויבותיה המרות של המדינה ואשר נלחמו נגדה עד חורמה.
קצת מצחיק שמי שעמד, מפאת כוחו כראש האופוזיציה, בראש ההסתה הממסדית נגד רבין, ושעודנו עוסק במרץ במלאכת ההסתה, מטיף כיום נגד הסתה; הרי בסופו של דבר מדובר באחד האנשים אשר נושאים על גבם את האשמה בגין השסע העמוק הפעור בין חלקי החברה הישראלית ובגין פצעיה הרבים אין ספור.
בסופו של דבר, ההתכחשות הנפשעת בדבר אשמתם של חלקים, בדגש על חלקים מן הימין אשר היו שותפים להשתלחות חסרת הרסן נגד רבין הינה בזויה ומונעת כל סיכוי לשיח כנה ואמיתי בין כל חלקי הציבור הישראלי, מרחיקה כל אפשרות לאיחוי השברים של העם ולא מאפשרת חיבור מחדש בתוך מרקם החברה הישראלית. אפילו שרון הודה שהסית ושטעה. גם נתניהו יכול; וגם חלקים מן הציבור שהיו שותפים להסתה (כמובן שלא כל הימין ולא כל הציונות הדתית נושאים בעול זה). לא יקרה שום דבר רע אם יעשו כן; להפך - אולי יופתעו ויגלו כי מעשה שכזה דווקא יקרב לבבות. אך אם לא ישכילו לפעול כדבר הזה - ההיסטוריה תבוא עימם בחשבון.
