ההתנגשות המנהיגים
עד כמה חשוב מנהיג? דנים בסוגיה באקדמיה ובציבור. יש מי שרוצים להמעיט בחשיבות הפרט הבודד, שפרץ דרך, ושינה את מהלך ההיסטוריה, ומעדיפים להחשיב את התהליכים. למרות זאת, בהיסטוריה הצבאית קשה להמעיט בחשיבות יחידים, פורצי-דרך, ששינו את ההיסטוריה - אברהם אבינו, משה רבנו, דוד המלך, אלכסנדר מוקדון, חניבעל, סקיפיו אפריקנוס, יוליוס קיסר, נפוליאון, אדמירל הוריישו נלסון, אוטו פון ביסמארק, ג'ורג' וושינגטון, יוזף פילסוצקי, וינסטון צ'רצ'יל, גנרל דאגלס מקארתור, גנרל בילי מיטשל ועוד. גם בהיסטוריה הכללית יש עשרות שמות של פורצי-דרך במדיניות, במדע, בספרות ובעוד תחומים.
החשבת הפרט, המנהיג, ככוח חשוב בעיצוב המציאות וההיסטוריה יצרה את החיסולים - הטרור האישי. לאמור - אם פלוני יכול לשנות את המציאות נגדנו, ניפטר ממנו אחת ולתמיד. גישה זו ניכרת בתוכנית 'זרזיר' של משה דיין לחסל את כל מפקדי ערביי ארץ-ישראל ואת כל מנהיגיהם, ערב מלחמת הקוממיות.
"שעתו היפה"
מבצע 'נחשון' היה "שעתו היפה" של דוד בן-גוריון, שמנהיגותו במלחמת הקוממיות לא הייתה חפה מדופי ומטעויות, אך הביאה להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל כנגד כל הסיכויים, כנגד חבריו וכנגד מתנגדיו. מולו עמד עבד אלקאדר אלחוסייני, המנהיג הצבאי של ערביי ארץ ישראל. בניגוד לבן-גוריון, היה אלחוסייני בשטח, למד את תגובות היהודים בארבעת החודשים הראשונים למלחמה, והפיק לקחים, כדי לשפר את ביצועיו וכדי להכות ביהודים. הוא הוביל את ערביי ארץ-ישראל כמעט אל הניצחון; ואז התנגשו השניים במבצע 'נחשון', ועבד אלקאדר נהרג.
מותו (המיותר, דרך אגב) הביא לנפילת הקסטל בידי היהודים - הישג אסטרטגי ממעלה ראשונה, למרות התבוסה בקרב על ההר. וחשוב לא-פחות: בלעדי עבד אלקאדר התמוטטו צבאית ערביי ארץ-ישראל, וחדלו ללחום ביהודים. צבאות ערב, שפלשו לארץ-ישראל בחמישה-עשר במאי, כחמישה שבועות אחר מות עבד אלקאדר, עשו בה, בהעדר כוח צבאי של ערביי ארץ-ישראל, כבשלהם מבלי להתחשב בערבים המקומיים ובהחלטת האו"ם להקים בארץ-ישראל מדינה ערבית. "עם מותו של עבד אלקאדר אלחוסייני הקיץ הקץ על הכוחות הארץ-ישראלים של האויב (הערבים) בירושלים" - סיכם עמוס אילון
1.
"במקביל להכנות למבצע 'נחשון', התפתחה בגזרת הקסטל מערכה בעקבות תקרית קטנה ובלתי מתוכננת, שהתפתחה לאחת המערכות החשובות במלחמת הקוממיות, ובסופה הוכרעו ערביי ארץ-ישראל: לא רק שאיבדו את יכולתם למנוע את הקמת המדינה היהודית, אלא שגם איבדו את יכולתם להקים מדינה לעצמם בשטח שהאו"ם הקצה להם, שהיה גדול יותר מהשטח, שכבש צה"ל במלחמת ששת הימים, ועליו הם מבקשים להקים (עתה) מדינה משלהם". כך כתב אורי מילשטיין.
בן-גוריון ניצח את עבד אלקאדר, וכתוצאה מכך קמה מדינת ישראל - שינוי מדהים בהיסטוריה של עם ישראל. במאמרי אדון בהנהגת שניהם - עבד אלקאדר ובן-גוריון - בעימות הצבאי בין עמיהם, ובעיקר במבצע 'נחשון' ובמערכה ה"שולית" על הקסטל. בחלקו האחר של מאמרי אנתח יסודות צבאיים ב'נחשון'.
בלתי-מוכנים
בקרב שיירת חולדה
2 הוכיחו ה'הגנה' והפלמ"ח, שאינם מוכנים למלחמה. מפלתם בקרב הזה לא הייתה בלתי-נמנעת, אלא שכל ליקויי הכוחות, שנכנסו למלחמת הקוממיות בלתי מוכנים, בלתי מאומנים, בלתי מצוידים ועם פיקוד גרוע ולא מקצועי, הִכּו בעוצמה רבה, והִתוֹספו להם אדישות לחיי אדם, בלשון המעטה, וחוסר אחוות לוחמים. ואלה היו מאפייני כל קרבות השיירות, שאבדו בדרכים ליחיעם, להר-טוב, לגוש-עציון ולירושלים.
המהלכים החשובים ביותר בקרב שיירת חולדה היו בעקבותיו: דיווּח-שקר על הקרב, שמסר יוסף טבנקין, מפקד-הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, לישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית (רמ"א) ב'הגנה', שהעבירוֹ לבן-גוריון מבלי שבדקוֹ מחד-גיסא, ואזעקות שווא (כלומר, דיווחי שקר) של דוד שאלתיאל, מח"ט 'עציוני', ושל מושל העיר, עורך-הדין דב יוסף
3, שירושלים נמצאת על סף קריסה עקב מחסור חמור במזון ובדלק. בן-גוריון הבין מדיווחי-השקר, שהמצב חמור, וכיוון שארצות-הברית עמדה לבטל את תמיכתה בהחלטת החלוקה של האו"ם, הורה על תפנית באסטרטגיה היהודית: מַעֲבָר מאסטרטגיה של בלימה ושל התשה (אסטרטגיה פאבּיאנית) לאסטרטגיה תוקפנית להשגת הכרעה על ערביי ארץ-ישראל ועל 'צבא ההצלה', כדי למנוע אסון בירושלים, וכדי לסכֵּל את רצון האמריקנים לסגת מתמיכתם בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.
חידוש: כוח חטיבתי
בניגוד לכול המומחים לצבא (כלומר, המטה הכללי ב'הגנה'), הורה בן-גוריון לרכז כאלף וחמש מאות לוחמים במסגרת חטיבתית למבצע 'נחשון' לפריצת הדרך לירושלים.
עד אז רק הפלמ"ח היה מסגרת ארצית על-מקומית, אך לוחמיו אומנו למבצעי טרור וגרילה; וזה לא הספיק בארבעת החודשים הראשונים למלחמה, ובעיקר, לא למלחמת הדרכים. ה'הגנה' הוקמה כמסגרות מקומיות (טריטוריאליות) להגנה עצמית-מקומית (מעין הגנה מרחבית - הגמ"ר). אף שיחידותיה אורגנו בגדודים, בנפות ובמרחבים, שהפכו לחטיבות
4, הייתה ביסודו של דבר ה'הגנה' כוח די לא מאומן לשמירה "על הנפש ועל הרכוש" בנוסח ה"הגנה העצמית" של יהודי הגולה.
הקמת כוח משימה חטיבתי לפריצת הדרך לירושלים בפיקוד שמעון אבידן
5, מח"ט 'גבעתי', הייתה חידוש, שלא נשא חן בעיני מפקדי החטיבות, שנלקחו מהם ומיישוביהם אנשים, נשק וציוד, כדי להקים את כוח 'נחשון'. זה היה צעד בכיווּן הנכון להפיכת ה'הגנה' ממיליציה לצבא.
תבוסת ה'הגנה' והפלמ"ח במערכת הקסטל התהפכה בִּן-רגע כשעבד אלקאדר אלחוסייני החליט בשובו מתוסכל מדמשק, עקב מודיעין מוטעה, לעלות לקסטל. שם, בלילה, נורה למוות מבלי שמגיני הקסטל היהודיים, שירו בו ובשני מלוויו, ידעו במי פגעו. גם בבוקר, כשראו את גופת עבד אלקאדר, וקראו את המסמכים, שנשא עליו, לא הבינו, כי חיסלו את מפקד ערביי אזור ירושלים, בן-דודו של המופתי חג' אמין אלחוסייני. יוסף טבנקין, שישב בבית פפרמן במעלה-החמישה, עוזי נרקיס ואחרים לא הבינו, שגופת עבד אלקאדר חשובה, והשאירוה בקסטל.
בינתיים התארגנו כמה מאות לוחמים ערביים וכפריים, שהוזעקו ב"פאזעה", לחלץ את עבד אלקאדר משבי היהודים, והתקיפו את הקסטל, כבשוהו, וחיסלו כל לוחם יהודי, שנקלע בדרכם. למרות שעבד אלקאדר הבין את החשיבות האסטרטגית של הקסטל, מפקדי-המשנה שלו, שהוליכו את מתקפת הנגד לכיבוש הקסטל, לא הבינו זאת, ועסקו באבלם הכבד לנוכח הריגת מפקדם. קומץ ערבים נותרו בקסטל, והשאר עלו לירושלים ללַווֹת את מפקדם לקבורתו בחצר אל-חרם אל-שריף. כך, התהפך הגלגל שוב, והיהודים השתלטו על הקסטל הריק - הישג אסטרטגי ממעלה ראשונה, שהבטיח תנועה חופשית בקטע האחרון של הדרך מהשפלה לירושלים.
כך, כפי שכותב מילשטיין, הפך ניצחון יהודי בזירה שולית במבצע 'נחשון' לאחד ההישגים החשובים ביותר במבצע ובמלחמת הקוממיות.
