פעם
דונלד טראמפ היה השופט בתוכנית השוליה, עתה הוא עצמו המתחרה ואנחנו - הבוחרים - שופטים אותו.
הנשיא טראמפ התרגל (קצת בלית ברירה) לפעול תחת לחץ. לא משנה מה הוא רצה לעשות (ועשה), הדמוקרטים ניצבו מולו וניסו להכשילו בדרכים פשוטות ומתוחכמות כאחד. בשנה האחרונה התווסף לקבוצת הפועלים להפילו גם נגיף שכמוהו לא השפיע על העולם כולו מזה מאה שנים. שקט, ולו לרגע, הוקנה לנשיא רק עת שהובהל לבית החולים לטיפול נגד קו-ויד-19, וגם אז בין דאגה שמא אלו שעותיו האחרונות ומה יהיה גורל האומה ומשפחתו, הוא היה צריך להתייחס להתנפלות (עליהום רבתי) על רופאו האישי והצוות הרפואי שטיפל בו. כאמור, הנשיא טראמפ כנראה התרגל כבר ללחץ.
אך תארו לעצמכם שסגן הנשיא לשעבר ביידן יזכה בנשיאות. הדבר ישאיר ביד הנשיא טיפ טיפה למעלה מחודשיים לפעול. כמובן שהנשיא יכול ללמוד פרק מעלילותיו המפוארות (אולי לא כל כך) של קודמו, חוסיין אובמה, אך אין צורך. כאן הקו המנחה הוא אחד ויחיד, פשוט ומיוחד גם יחד: לפעול שארה"ב תהיה טובה יותר, לפעול לטובת הכלל והעתיד המשותף (אצל אובמה מתנת הפרידה הייתה החדרת הרעל להוליווד שהאיסלאם הוא דת שוחרת שלום, שבכל תוכנית צריך להיות גיבור מוסלמי, שהיהודים והמוסד הם הטרוריסטים ושכל התייחסות שלילית לאיסלאם אסורה בתכלית האיסור. לפני כן הוא העביר את תוכנית הביטוח הרפואי עם הגנות שלא ניתן יהיה לבטלה).
אם ההשפעה הגדולה ביותר של הנשיא טראמפ הוא עיצוב בית המשפט העליון לעשורים הבאים על-ידי מינוי שלושה שופטים, הרי שהשפעתו על כלל המערכת המשפטית חייבת להמשיך על-ידי מינוי עד הרגע האחרון של שופטים פדרלים.
הנשיא, שדאג משך ארבע השנים האחרונות לכלל האזרחים, בלי הבדלי צבע עור או השתייכות זו או אחרת (לטינים, אסייתים, וכו׳ - כולם אמריקנים), ודאי ירצה להמשיך באיחוד אמריקה ולאפשר את התפשטות האש שאחזה בעשרות אלפי אנשים במדינה אחר מדינה, מחופי השמש העולה במזרח לחופי השמש השוקעת במערב. האנרגיה החיובית כה מורגשת, שאנשים מוכנים לעמוד בקור ובחום שעות להמתין לשמוע אותו; שיירות מתמשכות של מכוניות תומכיו שאורכן עשרות קילומטרים; ואנשים מעזים לצאת לרחובות עם דגלי ארה"ב במעוזי הדמוקרטים, כמו לדוגמה במרכז העיר הסופר-ליברלית בוורלי הילס. יש לקצור אנרגיה ולתעל נכונות זאת לדברים ייחודיים שכנראה קורים רק פעם במאה שנה או יותר.
בעוד הדמוקרטים ממתינים להתפרע, לבזוז, להעלות באש ואולי אף גרוע מכך (שכן אנו יודעים שמה שמתחיל ב"ליל בדולח" לא נעצר בשריפת דברים דוממים, כי אם מהר מאוד עובר לשריפת אנשים בשר ודם), הרי שהרפובליקנים שהנשיא הצית את דמיונם רוצים לפעול למען אמריקה, לקום כאחד ולהגיד "אנחנו כאן".
אין זה מרד וגם לא מלחמת אזרחים. זהו גל ששוטף את ארה"ב וחייב להביא לידי מפץ גדול. לאנשים נמאס מהפוליטיקאים, ועוד יותר מכך, האנשים מסרבים להכנע לרעיונות שנוסו ונכשלו - קומוניזם, סוציאליזם, שלטון רודני קיצוני וכיוצא באלו. זוהי אמריקה, ובארצות הברית של אמריקה אנחנו חוגגים חיים, חופש ומרוץ לשמחה - חופשים כמותם לא ניתן למצוא בכל מקום אחר בעולם - ואפשרויות בלתי מוגבלות. אנחנו ודאי לא רוצים דמוקרטים מיליונרים שיכתיבו לנו מה לחשוב ואיך להתנהג, ושימשכו את כלכלת ארה"ב לנקודה בה נדמה לונצואלה או מדינות אחרות. באותה מידה, אין אנו רוצים שאנשים שהגיעו ממדינות זרות (לדוגמה סודן), מצאו כאן מפלט ובית והגיעו עד לקונגרס ארה"ב יוציאו דיבתה של ארה"ב רעה ויפעלו נגדה (הדבר דומה במידה רבה לערבים ישראלים המנסים מעל בימת הכנסת ומושביהם שם לפעול נגד צה"ל והמדינה היהודית).
ארבע או חמש עצרות ביום, יום אחר יום, בימים שהובילו לבחירות הרגילו אותנו לראות את הנשיא דונלד ג׳יי טראמפ אנרגטי, משעשע, צודק ומדרבן, כמו ארנב האנרג׳ייזר בפרסומות לבטריה שאינו מפסיק לזוז (בתזזית ממש). אם הנשיא רק ימשיך לדלג ממדינה למדינה, להשקיט את הרוחות ולדרבן אנשים לעשות טוב - להתגייס לצבא ארה""ב, לרוץ לפוליטיקה מקומית ובכל הרמות, להתנדב, לעזור לזולת, ללכת לבתי תפילה, להאמין - כי יש המון בו ניתן להאמין כאן בארה"ב, ובראש בראשונה בעתיד של ארה"ב - הרי שזה לא יהיה גל כי אם תנועה חדשה, של ארה"ב המתחדשת, הקמה לתחיה, ממש כמו מעמק מלא בעצמות, מרשרשות מיובש וחוסר תקווה.
בישראל, נראה שקיבלנו כל מה שניתן, וכבר זה זמן לא ניתן היה להעלות על הדעת "מה עוד נבקש". דבר אחד ויחיד חסר (לפחות לי): שחרורו של יהונתן בן מלכה
פולארד. הוא אומנם כבר אינו בבידוד מתמשך של שלושים שנה בכלא כאסיר הביטחוני המסוכן ביותר בארה"ב, אך המגבלות עליו כה רבות, שיש לשחררו מהכבלים לארה"ב. איש לא יעז לעשות זאת, משני טעמים:
ראשית, מדינת ישראל משך זמן רב פשוט לא ביקשה. גם כשכבר נהיה מקובל יותר לעשות זאת ואף הוענקה לו אזרחות ישראלית, סדר העדיפות היה מאוד ברור: בא נשיא המדינה, פרס ז"ל, לקבל עיטור כבוד, אך לא חזר עם פולארד. היה מבקש, היה מתנה את קבלת הפרס, היה מתחנן אפילו - כנראה שהיה מקבל. אך הנשיא העדיף להמנע. נשאר הפרס על המדף, הלך הנשיא לעולמו, ונשאר לו פולארד בארה"ב.
שנית, השנאה כלפי פולארד במחלקת המדינה והרגשת הבגידה בקרב הנוצרים כה חקוקה שרק הזכרת שמו מסוכנת. מי יצא נגד הממסד? מי יעז לעשות דבר כה מסוכן? כמובן שיש רק שני מועמדים, שהם אחד: הנשיא טראמפ (האם הוא לא העביר את השגרירות מתל אביב לירושלים?!?) ו/או מי שיודע שאין לו מה להפסיד (בשנות השמונים, עת פרצה מחלת האיידס, היה רק פרופסור אחד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס שהעז להעביר קורס על המחלה, וגם זה חודשיים וחצי לפני פרישתו לגימלאות).
כל שעל הנשיא לעשות הוא לגרש את פולארד מארה"ב לצמיתות, בתוספת הברכה: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". ולמי שחושב שהדבר הוא קל ומה בכך, לא כך הדבר. פולארד לאמריקנים הוא כמו שילוב של מרדכי ואנונו ו
יגאל עמיר לישראלים.
מה עוד צריך הנשיא לעשות, ומדוע יש לתת על כך את הדעת? נח עבד משך מאה שנים בהכנות של תיבה להציל את העולם, כי מה שלא בא והוכנס לתיבה פנימה, לא שרד ולא נותר. הדמוקרטים יהרסו את ארה"ב, שכן האלמנטים הרדיקלים במפלגה השתלטו עליה וכמותם, תנועת "חיי שחורים נחשבים" פשתה כנגע ומחלה, ממש כמו מועל היד "הייל היטלר" והנאציזם. כמובן שאם גורל ארהב על המאזניים, תארו לעצמכם מה יקרה למדינת ישראל: כה הרבה צריך לעצור ולהרוס, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להפסיק מיידית את הסיוע הכספי והביטחוני למדינת ישראל ולהכיר באל קודס כבירת פלשתין, לפתוח בה שגרירות ולבטל מיידית את חלקה של ארה"ב בכל הסכם בין מדינה ערבית או מוסלמית לבין ישראל.
על הנשיא לכנס צוות חשיבה שתוך עשרה ימים יציג תוכנית פעולה אופרטיבית וסדרי עדיפות: ישנם חמישים ימים (אחרי אותם עשרת הימים) לפעולה, וצריך לחשוב ולהגיד איזה דברים חשוב לעשות. מינוי שופטים (כבר הזכרנו). בד"כ חנינות נחתמות בימים אלו, אך יש כל כך הרבה מעבר הפעם - מחד יש לבצר, לחזק את החומות, להגן ולשפר, ומאידך-גיסא, יש לצאת למתקפה, למפות כל מנהרה, כל דרך גישה, כל זרם דרכו ניתן יהיה למסד, ליצור, להקים משהו שישאר להבא.
ההרס הצפוי כה גדול, והזמן שנותר כה מועט, שטובי המוחות צריכים להתכנס, לטכס עצה ולפעול. המבול כמו בימיו של נח עומד בפתח, ועתה זה השקט אשר לפני הסערה. אך השקט עצמו אינו שקט כלל ועיקר: התפרעויות, הפרות סדר, הרבה מאוד הופעות בפני בתי משפט עד לעליון ומלחמה בלתי פוסקת על דעת הקהל בארה"ב.
כאמור, הנשיא רגיל לפעול תחת לחץ. השבועות הבאים הם החלק האחרון של מרתון ארבע השנים, ואחריהם - המנוחה והנחלה.
