מחסור בנשק, בציוד-לחימה ובציוד
לולא הגיעה ה'חסידה' (מטוס, שהביא ארצה נשק ותחמושת מצ'כוסלובקיה במבצע 'בלק'), לא היו לכוחות 'נחשון' די נשק, ציוד-לחימה וציוד. ה'חסידה' לא מילאה את כל צורכי הצבא, ומעל מרחפת השאלה מדוע זה קרה? האם זו תוצאה של מחשבה, שהבריטים לא יעזבו כל כך מהר, או שמא הקרנות - כמו 'כופר היישוב' - לא נוהלו היטב, וכספים נעלמו.
שוב, כיוון שהניהול היה מפלגתי, לא נדרשו מנהלי הקרנות לדווח על כספיהן. הכספים, שאספה גולדה מאיר במגבית חירום בארצות-הברית ובקנדה, לא הספיקו לכל הצרכים, שכללו גם את התבצרות יישובי הספר. שאלה אחרת - מדוע לא פנתה ה'הגנה' לממשלת צרפת, ששמחה להציק לבריטים, והעמידה לרשות אצ"ל כמויות אדירות של עודפים
1 ממלחמת העולם השנייה?
כתוצאה מהמחסור התפתחה, כנראה, בהמשך למסורת ה"סחיבות", ששוכללה מאוד בפלמ"ח, מסורת של גניבת נשק, תחמושת וציוד-לחימה, ובעיקר, מגורמים שכנים. כך, עשו אנשי חטיבת 'הראל' לנשק, שנועד ל'עציוני', והוסע לירושלים בשיירה, שחנתה בקריית-ענבים.
תכנון לקוי
"סוף מעשה במחשבה תחילה", נאמר בפיוט "לכה דודי", שכתב רבי שלמה אלקבץ. כלומר, למרות שתוכנית צבאית מחזיקה מעמד, כנראה, רק עד הרגע הראשון להתנגשות הכוחות היריבים, יש חשיבות רבה לתוכנית, שמהווה קו מנחה מוסכם בין המפקד ומטהו לבין יחידותיו, וקובעת שלבים במבצע, כוחות ולוחות-זמנים לביצוע השלבים.
עם זאת, קשה להתעלם, שהבסיס לתוכנית 'נחשון' היו דיווחי-שקר. כשהתגלו השקרים, התבררה הטעות היסודית בתוכנית 'נחשון', שביצועה הוטל על מטכ"ל ה'הגנה' בניגוד לרצונו, ובניגוד לאסטרטגיה המוצהרת של היישוב העברי. תוכנית 'נחשון' שגתה בגדול כיוון שלא הבינה, שאסטרטגית, חיוני הקסטל לאבטחת הדרך מהשפלה לירושלים - דבר, שהבינו היטב מפקדי הערבים. כתוצאה מכך, הפך הקסטל לשולי, סרח-עודף, שהעיק על הגדוד הרביעי של הפלמ"ח ועל חטיבת 'עציוני', שבגזרתם נמצא ההר. בלית ברירה, נשלחו להר מעט לוחמי חי"ש לא-מאומנים, בפיקוד מרדכי גזית מגדוד 'מוריה' ב'עציוני'.
רק כשאבדה השליטה בהר, ומרבית מגיניו - עשרות לוחמים - נטבחו, הבינו מפקדת 'נחשון' ומטכ"ל ה'הגנה', שיש חשיבות לקסטל. כוח אורגן בחיפזון, וניצל את העובדה, שהערבים לקחו מההר את גופת עבד אלקאדר, וליוו אותה לקבורתה בירושלים. כלומר, כמעט כמו במהלך הראשון של היהודים במערכה על ההר, נכבש הקסטל ללא קרב.
התנהגות נלוזה
מטכ"ל ה'הגנה' ישב בתל אביב. מפקדת 'נחשון' הייתה בקיבוץ נען. מפקדת 'עציוני' הייתה בירושלים. מפקדת הגדוד הרביעי של הפלמ"ח הייתה בבית פפרמן בקיבוץ מעלה-החמישה, ודיווחה ישירות למטה הפלמ"ח בתל אביב. המטכ"ל, 'עציוני' ו'נחשון' לא שלטו בגדוד הרביעי, ויוסף טבנקין, מפקדו, עשה כרצונו, וגם הפר את הוראותיהם, ללא כל תגובה פיקודית. כך, הופקרו לוחמי החי"ש, מגיני הקסטל, למותם. אין פלא, שיעקב סלמן, מפקדם, הטיח בטבנקין את כל כעסו, וטען, שטבנקין הונה אותו ואת אנשיו בהבטחות-שווא. התנהגות הנלוזה של טבנקין במערכת הקסטל לא הפריעה למינויו כמח"ט 'הראל', כמה שבועות אחר כך.
מערכת הקסטל כללה את סביבות מוצא, ושם גילו לוחמים ומפקדים מורך-לב, ומפקדים נטו לנטוש את עמדותיהם לנוכח לחץ ראשוני של הערבים. נראה, שהסיבה הייתה חוסר אימון למצבי לחץ ואי-הכרת הוויית המלחמה. במקביל, ישב טבנקין, מג"ד הרביעי, במעלה-החמישה הסמוכה, ולרוב אנשיו, שהיה להם ניסיון קרבי, לא הייתה תעסוקה מבצעית, אך הוא לא שלח אותם לעזרת מגיני הקסטל, כאילו גדוד 'מוריה' ב'עציוני' היה צבא זר. נדרש עוד הרבה מחקר להסביר את אי-נכונות הפלמ"ח לסייע ליחידות חי"ש במצוקה.
מפקד 'נחשון', שמעון אבידן (מח"ט 'גבעתי'), לא הכיר את סביבת הקסטל, ולא הגיב כהלכה לדיווחים על מצב כוחותינו בגוש מוצא-קסטל. במקומו התערב יגאל ידין, ממלא-מקום הרמטכ"ל וראש אגף המבצעים, אך טבנקין לא ציית לפקודתו, ולא הודח על המקום.
כך, אבד משלט חיוני ביותר, שהבטיח את נסיעת השיירות מהשפלה לירושלים. רק אחר נפילת הקסטל וטבח מגיניו (כולל כוח בפיקוד נחום אריאלי מהגדוד הרביעי, שהיו בו מפקדים מהגדוד החמישי, שתגברו את הגדוד הרביעי), יצא הגדוד הרביעי למתקפת-נגד, והשתלט על הקסטל, שהערבים נטשוהו לרגל הלווית עבד אלקאדר אלחוסייני.
מפקד, שיודע הלכות צבא ומלחמה, מבין, שאחרי מתקפה, שכבשה אתר חיוני, תבוא מתקפת-נגד. למזלם של היהודים, לא חשבו הערבים על מתקפת-נגד, אלא על חילוץ עבד אלקאדר משבי היהודים - כנראה, משום שידעו מה הם מעוללים לשבוייהם.
התעלמות ממודיעין
מפקדי המגינים בקסטל ומפקדי הפלמ"ח במעלה-החמישה לא הבינו את העובדה, שבידיהם גופת מפקד ערבי חשוב ואת חשיבותה. הם הסתפקו בלקיחת מסמכיו וכנראה, גם את כלי הנשק המפוארים, שנשא עליו. כנראה, במלחמת הקוממיות הומרה שיטת ה"סחיבות" בביזה שיטתית (ששיאה היה בקרב על קטמון). רק כעבור כיום הבינו בש"י, שההרוג הוא עבד אלקאדר, אבל גופתו נשארה בקסטל כיוון שאנשי הפלמ"ח סירבו לנסוע למעלה-החמישה עם גווייה ברכבם. זו הייתה החמצה מדהימה, כיוון שהש"י היה יכול לקבל תמורה נאה עבור השבת הגופה.
במקביל, התחילו להצטבר ידיעות על "פאזעה", שהתארגנה לשחרר את עבד אלקאדר, ועל אלפי ערבים, שנמצאו בדרכם לקסטל. הידיעות לא השפיעו על ההחלטות המבצעיות של מפקדת 'נחשון', של הגדוד הרביעי ושל חטיבת 'עציוני', והמגינים התשושים של הקסטל עמדו מופתעים מול מתקפה המונית, שסילקה אותם מההר.
ההר ננטש גם בגלל קשיי תקשורת בין יחידות המגינים, שלא הבינו מה עושה היחידה הסמוכה. ריאלית, לא היה למגיני ההר סיכוי מול המוני הערבים, שהסתערו בקנאות רבה על הקסטל, והם נסוגו בעור שיניהם. למזלם של היהודים, התקפת הערבים הייתה ספונטנית ורגשית, וכשמצאו את גוויית מפקדם הנערץ, הסתפקו הערבים בטבח החיילים, שנקלעו בדרכם, ולא חשבו על הקסטל, אלא על קבורה ראויה לגיבורם, והתפנו מהקסטל לחצר אלחרם אלשריף בירושלים, שבה עמד להיקבר עבד אלקאדר.
"מתקפת" הפלמ"ח מצאה הר נטוש כמעט לחלוטין, והשתלטה עליו. כנאמר, "קמח טחון טחנת"
2. זה לא הפריע לתאר את הניצחון הכביר של היהודים במערכת הקסטל עד עצם היום הזה; וכיוון שניצחנו, לא נחקרה המערכה על הקסטל.
כישלון פיקודי
כל המפקדות במערכת הקסטל - 'נחשון', 'עציוני' והגדוד הרביעי של הפלמ"ח - כשלו בתפקודן, וכמעט הכשילו את האפשרות להבטיח את התחבורה היהודית מהשפלה לירושלים. דווקא התערבות ראש אגף המבצעים במטכ"ל, יגאל ידין, שלא היה בזירת האירועים, הצילה את המצב.
גרוע ביותר היה תפקוד דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים ומח"ט 'עציוני', שגדוד 'מוריה' מחטיבתו עורב בלחימה בגוש מוצא-קסטל. מערכת הקסטל ו'נחשון' חשפו את אי-התאמת שאלתיאל לתפקיד, אך רק כעבור כארבעה חודשים, אחרי קרבות 'עשרת הימים', הוא הודח, ומג"ד 89 בחטיבה 8, משה דיין (עוד אחד מנאמני מפא"י), החליפוֹ. זאת, כנראה, כיוון שבן-גוריון סבר, שעדיין יזדקק לשירותי שאלתיאל, חסר הניסיון הקרבי, שהיה ראש הש"י, כמומחה ל'סֶזון' בעיר, שהֲלֹך-הדעות בקֶרב יהודיהּ נטה לעבר ה'פורשים'
3.
שאלתיאל נותר על-כנו למרות ביקורת של אנשיו, של הפלמ"ח, של ה'פורשים', של מושל ירושלים, דב יוסף, ושל מנהיגי האוכלוסייה היהודית בירושלים. רק אחרי ששבעה חודשי מלחמה הוכיחו בעליל את אי-התאמתו לתפקיד, הוא הודח. דיווחי-שקר ואי-ציות לפקודות מאפיינים את התנהגות טבנקין במבצע 'נחשון' במערכה על הקסטל; ואילו בספרוּת על המלחמה ובמיתוס הפלמ"ח מתארים אותו כ"מפקד עצמאי" ולא כמפקד, שלא מילא פקודות. מפקד 'נחשון', שמעון אבידן, גילה רמה נמוכה של התערבות בנעשה בגזרתו ובכוחותיו, ורק התערבות ידין מהמטכ"ל בתל אביב הפנתה את תשומת-לבו למצב בקסטל.
'נחשון' יצא לדרך בעקבות דיווחי-שקר, וחשף אותם: בירושלים לא היה מחסור (המצאה של שאלתיאל ושל דב יוסף), והדרך אליה לא הייתה חסומה (המצאה של טבנקין). לכן, שיירת 'נחשון' הראשונה הגיעה לעיר בקלות. שם לא נערכו לפרוק אותה מיד בתירוצים שונים, וכשיצאה חזרה לשפלה, התעכבה השיירה שלא לצורך בקריית-ענבים. כתוצאה מכך, הפכה השליטה בקסטל לעניין אסטרטגי.
כדי לקבוע עובדות מוצקות בשטח, היה על מפקדת 'נחשון' להשתלט על השטחים, ששלטו על ציר התנועה לירושלים, בעיקר, בשער-הגיא - כפי שמכתיבה תורת הלחימה בעניין מעֲבר הכרחי. זה לא נעשה, והקרבות על הדרך לירושלים נמשכו עוד זמן רב - עד שנפתחה 'דרך בורמה' (לימים - 'כביש הגבורה'), שעקפה את הפקק בדרך לירושלים.
מכל מקום, ההשתלטות על הקסטל הפכה תבוסה מחפירה להישג אקראי, שנהיה להישג המבצעי החשוב ביותר ב'נחשון', למרות שלא נכלל בתוכנית המבצע. אסטרטגית, להריגת עבד אלקאדר אלחוסייני הייתה חשיבות עצומה. ערביי ארץ-ישראל נותרו בלא מנהיג צבאי (למרות שרבים בציבור הערבי חלקו על דרכו, כיוון שהשתייך לחוסיינים); ולמעשה, יצאו מהמשחק עד תום מלחמת הקוממיות. צבאות ערב פלשו לארץ-ישראל, והאינטרסים של ערביי ארץ-ישראל ומצוקותיהם לא היו בראש מעייניהם, אלא אינטרסים של המדינות, ששלחו את צבאותיהן (סוריה, לבנון, עבר-הירדן עירק ומצרים), שפעמים רבות סתרו אלה את אלה. כוחותיהן היו בארץ-ישראל לא כדי להגן על "אחיהן", ערביי הארץ, אלא, בעיקר, כדי לסכֵּל תוכניות של שליטים ערביים אחרים - ובעיקר, את אלו של עבדאללה, מלך עבר-הירדן, שקיווה להיות "מלך ירושלים", גם באמצעות הסכמותיו עם בן-גוריון.
חלק רביעי ואחרון במאמר, שפורסם בראשונה בכרך השמיני בסדרה "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות", שכותרו, "מבצע נחשון וקרב הקסטל" מאת ד"ר אורי מילשטיין. הספר יצא לאור בימים האלה בהוצאת שרידות והמדרשה הלאומית.
