בתום מלחמת ששת הימים כינס עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז, את שלושת המח"טים שלו בקרב על ירושלים למסיבת עיתונאים על הקרב. אל"ם אורי בן-ארי, מח"ט שריון 10 הראל, דיבר כעשר דקות, כפי שתדרך נרקיס את שלושת המח"טים. אחריו עלה אל"ם אליעזר אמיתי, מפקד חטיבת-מחוז 16 ירושלים, ודיבר כעשר דקות. אחרון עלה אל"ם מוטה גור, מח"ט הצנחנים 55 חוד החנית, ודיבר כשעה וחצי. אז הבין אורי בן-ארי, לדבריו, שפעולות השריון במערכה על ירושלים לא ייזכרו כלל, וכי הפסיד בקרב על הזיכרון.
זה היה אחד מהצעדים שמיצבו את קרבות הצנחנים בירושלים כעיקר המערכה על איחוד העיר. בתוך זה היה לקרב על גבעת התחמושת חלק חשוב ביותר, כיוון שמיקד את תשומת-הלב לגבורה בקרב אחד במקום מסוים, שנעשה מאמץ גדול להופכו למוּכר. לחימת הצנחנים הייתה קשה, אך במערכה על ירושלים בתשכ"ז השתתפו לפחות שלוש חטיבות מילואים, חיל-האוויר, משמר הגבול ויחידות סיוע, ולא רק חטיבה 55.
יותר מחמישים שנה, ומעט מאוד ספרים ניסו לתקן את העוול למשחררי ירושלים. צה"ל, כמובן, לא עזר, ותחקיריו הלקויים הנציחו את המיתוס של הצנחנים כמשחררי ירושלים. כאמור, חטיבת ירושלים וחטיבת הראל תרמו במחדליהן להדרת חלקן מהסיפור החשוב. כיוון שבמורשת קרב ובזיכרון הלאומי יש יתרון למי שיוזם, פועל ומסביר, קטפו הצנחנים את התשואה; והם ממשיכים לטפח את סיפורם; ומצליחים לקבעוֹ בדעת הקהל על חשבון שאר משחררי ירושלים. לדוגמה - באחרונה העלו לוחמים בגדוד 163 בחטיבה 16 הירושלמית הוכחות, ממצאים וצילומים, כי הם הגיעו ראשונים לכותל. זה היה כמעט כמו קול קורא במדבר, ולמיטב ידיעתי, רק אורי מילשטיין ואני פרסמנו את טענותיהם.
נוהל-קרב לקוי
קרב גבעת התחמושת הנו דוגמה לכישלון הרמה הפיקודית - מרמת פיקוד המרכז ועד לרמת גדוד מילואי הצנחנים 66, שלוחמים וקצינים זוטרים (חפ"שים) תיקנוהו. יוסי בלום הלוי בא לתקן את המצב על-ידי תיאור מפורט של הקרב - תכנונו, נוהל-הקרב, הלחימה וההתארגנות על היעד לאחר הלחימה, באמצעות מסמכים, ששוחררו לפרסום, וראיונות חדשים. לצערי, ספרו לוקה בטעויות ובשגיאות רבות ובסגנון, שאינו הולם היסטוריה צבאית, אלא דיווח עיתונאי בסגנון שנות השישים המוקדמות. בנוסף, דורש ספרו הרבה עריכת לשון.
בלום הלוי התכוון להנציח את גבורת חבריו לחטיבה 55, אנשי גדוד הצנחנים 66, מילואימניקים, שלרובם זו הייתה מלחמתם הראשונה, ולשמר את זכר גבורתם והקרבתם. הוא הקדיש לכך זמן רב ומשאבים.
הקרב על ירושלים בתשכ"ז התאפיין במשגה נורא, שאופייני לצבאנו: נוהל-קרב חפוז ולקוי, שלוּוה בחוסר מודיעין על העיר ועל היעדים. עם זאת, יש שמועה, שהצנחנים מחטיבה 55 דחו עזרה של החטיבה הירושלמית בעניין (למרות שתיקי המודיעין של החטיבה הירושלמית הועברו לאחסון במקום חדש, ונשכחו בו, כנראה, עד תחילת שנות השבעים).
כפי שמטיף מבוקר עד ערב תא"ל אמציה חן - הוא פצי - נוהל-קרב לקוי הנו אבי כל חטאת. חטיבה 55 נועדה לצנוח באל-עריש (וטוב שלא עשתה זאת. באל-עריש ראיתי במלחמה, שחיכו לה עשרות קני תותחים נ"מ), ולחבור ל'כוח (זאב) אשכולות' המשוריין, שהיה אמור לנחות מהים (החפה - בלשון הצבאית) - במסגרת תוכנית "נחשונים". כששונתה משימתה, והועברה לירושלים, טרם הייתה ברורה תוכנית המלחמה הפיקודית.
"אולי כדי 'לרצות' את מפקדת החטיבה בשל ביטול הצניחה [שמנעה מאנשיה את הרקע האדום היוקרתי והנדיר לכנפי הצניחה - אב"ץ], ול'הצדיק' את ההחלטה להעלותה לירושלים, מסר מוצב הפיקוד העליון מידע שגוי, שלפיו, 'התקדמות מהירה של אוגדה 84 [בפיקוד ישראל טל] לכיוון אל-עריש מייתרת את שליחת חטיבה 55 לקרב ...'" (עמ' 53); ובלום הלוי מפרט על המיתוס השגוי הזה (הערה 43).
אל מול אי-הוודאות, תכננה החטיבה 55 משימות, שהשתנו כל רגע, כשגדודיה הגיעו לירושלים בטפטוף, ותעו ללא הדרכה בעיר הבירה, שלא הכירו. מכל מקום, שלושת גדודי הצנחנים הגיעו לירושלים באוטובוסים בלי נשקם הכבד, בלי רכבם, בלי תחמושת קלה, בלי מזון, בלי מים ובלי הרבה מציודם, שנשארו בבסיס האוויר ובנחתות ארוזים לתובלה ולהצנחה באל-עריש (עמ' 53) - עובדה, שהקשתה על לחימתם בעיר.
לכאורה, הייתה בהילות בהעברת הצנחנים לירושלים, כיוון שחששו לגורל המובלעת הישראלית בהר הצופים, שהגנו עליה יחידת מצוף 247 הזעירה ("מלך ההר" ו"נסיכיו") וכפלוגת רובאים בלבד. המודיעין שיער, כי חטיבת שריון ירדנית תגיע לירושלים, ותשנה את יחסי הכוחות בעיר; ואכן, חיל-האוויר בלם אותה בעלייתה לירושלים.
בדיעבד, הר הצופים לא היה היעד הפיקודי במלחמה, אלא שחרור הרובע היהודי והעיר המזרחית מכיבוש ירדני ומהגעה לחברון תוך תחרות מוזרה עם פיקוד הדרום. יתר על כן, משבוטלה החבירה להר הצופים, בטלה גם הדחיפות; ובדיעבד, לא הייתה סיבה לנוהל הקרב החפוז בפיקוד המרכז ובחטיבה 55 (להשוואה, זה לא אירע בחטיבה 4 קרייתי ובחטיבה 10 הראל, שעלו לירושלים במעלה בית-חורון שעל גב ההר).
בלום הלוי נותן בספרו ביטוי רב לנוהל-הקרב הלקוי בחטיבה 55 ובגדוד 66 . זה התחיל באישור של אלוף נרקיס לאל"ם גור, מח"ט 55, "לא לכלול את גבעת המבתר כחלק מתוכניות הקרב על בית-הספר לשוטרים ו[על] שיח' ג'ראח, ולהעדיף את [מוזאון] רוקפלר ו[את] העיר העתיקה" (עמ' 54). זאת, למרות שגבעת המבתר שלטה (בדיעבד - גם באש) על בית-הספר לשוטרים ועל גבעת התחמושת.
תוכניות קרב, שהכין משך שנים פיקוד המרכז, לא הובאו לידיעת מח"ט 55; וכך נקלעה החטיבה ללוח זמנים בלתי סביר לתכנוניה ולהכנת חייליה לקרב. זה היה ברור כבר בשעה חמש אחר-הצהריים לאחר תצפית על אזור הקרב (עמ' 56). לעומת זאת, פתחה חטיבת השריון 10 את מתקפתה בשעה 17.30, כמתוכנן. החטיבה הירושלמית וחטיבה 10 השלימו את משימותיהן (בדרום העיר ובצפונה - בהתאמה) עד שהצנחנים יצאו לקרב. בינתיים לא תואמה הפעולה בין חטיבה 55 לבין הטנקים מגדוד השריון הפיקודי 182, שלאחת מפלוגותיו (בפיקוד רס"ן אהרן קמארה הוותיק) הוקצתה המשימה להשתתף בקרב להגנת ירושלים, בין פלוגת ההנדסה החטיבתית לבין מפקדת הסיוע החטיבתי.
כיוון שנרקיס סירב למנות מפקד אוגדה לארבע החטיבות שתקפו בגזרת ירושלים, והעדיף לפקד על הקרב בעצמו, גם מתוך מודעות לכתר משחרר ירושלים, שיונח על ראשו לאחר המלחמה, נוצרו קשיים בשליטה בחטיבות ממפקדתו ברמלה. בנוסף, התעקשו הצנחנים לפתוח במתקפה בלילה, וקיצרו בזה את הזמן להכנות מבצעיות ולוגיסטיות לקרב. יתר על כן, תקיפה בחשיכה מנעה מהצנחנים סיוע אווירי וארטילרי. לימים, יגדיר גור את לימוד השטח על-ידי פקודיו כ"צולע ומפגר" (עמ' 64). והיו עוד טעויות רבות בהכנות הצנחנים לקרב, ובולטת בהן הוראת סא"ל משה פלס-סטמפל, סמח"ט 55, לפרק מהזחל"מים של חטיבה 16, שהוקצו לצנחנים, את המערכות הרקטיות לפריצת גדרות ("ציפור"), כדי שלצנחנים יהיו זחל"מים לתובלה (הערה 68). מפקדי הצנחנים התעלמו מהעובדה, שאנשיהם נכנסו לקרב מותשים מיום של תלאות ומשינוי משימתם מצניחה בסיני לקרב בשטח הבנוי של ירושלים.
בולטים מאוד נתוני מודיעין שגויים, שניתנו לצנחנים על-אודות גדוד המלך חוסין 2 הירדני (בפיקוד מוּקדם מנסור כרישאן)
1 מחטיבה 3 טלאל (בפיקוד לִווא עלי הזאע), שהגן על גבעת התחמושת
2 ועל בית-הספר לשוטרים
3. בעקבותיהם החשיבו הצנחנים את גבעת התחמושת כיעד משני מבלי לזכור את לקחי פעולות התגמול, שבהן כמעט תמיד יצא הכוח הירדני מהמבנים המותקפים, והתפרס להגנה סביבם (עמ' 71-70).
בפועל, נותרו לצנחנים רק שעתיים של חשיכה, לכל היותר, להבקעת הקו הירדני, ללא כל תיאום עם חטיבה 10, שכבשה את צפון ירושלים, וטנקיה הגיעו עד לקרבת גבעת התחמושת; וללא מידע מהחטיבה הירושלמית על יעדיהם. עקב מודיעין שגוי על היערכות גדוד 2 הירדני נכנס גדוד הצנחנים 66 לקרב כשהוא ערוך בטעות, שהוחרפה על-ידי אבדותיו הכבדות בקרב, שהכניסו אותו לנחיתות כמותית לקראת סוף הקרב על גבעת התחמושת.
גדוד צעיר
חטיבה 55 בפיקוד אל"ם מוטה גור (מקיץ 1966) הייתה חטיבה חדשה, שהוקמה כשלוש שנים לפני המלחמה, ועדיין הייתה בסוף שלבי הקמתה בתשכ"ז. גדוד 66 וגדוד 71 - בניגוד לגדוד 28 הוותיק - היו גדודים חדשים, שעברו רק סדרת אימוני יסוד קצרה לפני המלחמה (עמ' 31). בגדוד 66 היו שלוש פלוגות רובאיות ופלוגה מסייעת, שהשאירה את מרבית נשקה הכבד באשדוד ובתל נוף לקראת הצנחתו באל עריש. הגדוד ספג אבדות כבדות בקרבות ששת הימים, ובעיקר, בגבעת התחמושת. 39 תמונות של חללי הגדוד מופיעות בספר (עמ' 323-320), ורבים הפצועים והנכים בקרב אנשיו.
הספר מפרט כמעט כל פעולה של אנשי הגדוד - פירוט מייגע במקצת, שמלווה בפאתוס, האופייני לספר. עם זאת, ראוי לציין, כי רק נחישותם של לוחמי גדוד 66, גבורתם, דבקותם במטרה ואחוות לוחמים הכריעו את הירדנים בקרב על גבעת התחמושת. את כל אלה מתאר בלום הלוי היטב, כולל את ליקויי המפקדים בחטיבה 55 ובגדוד 66, שנחשפים לעיני כל ואינם נשמרים בד' אמות ותיקי הגדוד. החטיבה והגדוד נכנסו לקרבות לשחרור ירושלים בתנאי לחץ, ללא מידע, ללא מודיעין וללא מפות. החטיבה 55 לא תיאמה את פעולתה עם חטיבות שכנות, וסירבה להיעזר בחטיבה 10, שפעלה במקביל לה. כמו רבים מאנשי החי"ר בצה"ל, לא אומנו לוחמי גדוד 66 בשיתוף פעולה עם טנקים; ואפילו עובדה פשוטה, שבטנק יש טלפון אחורי, המאפשר לאנשי חי"ר לדבר עם מפקד הטנק, לא הייתה נהירה להם. לכן, עלו לצריחי הטנקים, תוך חשיפה מיותרת לאש, כדי להסביר למט"קים מה רצונם שיעשו למענם.
כמו-כן מאפיינות את פעולות חטיבה 55 וגדודיה הפעלה שגויה של הסיוע הארטילרי בקרבות על שחרור ירושלים (עמ' 157, 179, 181), אי-מתן סיוע לוגיסטי ראוי ליחידות-המשנה, ושליטה לקויה בכוחות.
בלום הלוי מסתמך הרבה על ספרים, שכתבו משה נתן, מוטה גור וגדעון אביטל ועל ראיונות רבים שעשה. אני סבור, כי הזיכרון האנושי מטעה ומסלף את האירועים, גם מיד אחרי התרחשותם (כפי שמתואר בספר הידוע, 'ראשומון'). לגבי הספר של משה נתן, ראוי היה להזכיר את העבודה הטובה של יוסי ארגמן, כתב 'במחנה', שנלווה לצנחנים בקרב על ירושלים. הוא מוזכר בספר, אך ללא ציון שמו. לגבי ספרי המפקדים, הם חשודים, שאינם מדייקים, כיוון שזו עדות של בעלי דבר, שמגִנים על עצמם. כלומר, יש להצליב עדויות, ספרים ומסמכים, ולהפעיל היגיון בקבלת גרסאות.
מאז הקרב על ירושלים נאבקים מפקדים וחיילים על גרסתם לאירועים שנויים במחלוקת (שבלום הלוי מתארם בלי כחל וסרק) ועל חלקם בזיכרון המלחמה. כתוצאה מכך נוצרו יריבויות אישיות ומחנות בקרב הצנחנים ומפקדיהם; ויש יריבות בין-חילית בקרב על הזיכרון בין השריון (חטיבה 10 וגדוד השריון הפיקודי 182) לבין הצנחנים ובמידה מסוימת גם יריבות בין הצנחנים לחטיבה הירושלמית.
בלום הלוי מפנה את הקורא לעובדה מרה, שלקחי הקרב לשחרור ירושלים לא נלמדו (למרות ניסיון מסוים של מחלקת היסטוריה במטכ"ל
4; ולפיכך, לא הופקו ממנו לקחים. כפי שפצי ואחרים (ובתוכם אני) מתריעים, נשנות הטעויות הללו במלחמות ישראל מאז ועד הנה.
