לקחי ההיסטוריה: כך מוכרים שקרים

עשרות מיליוני אמריקנים מאמינים שלא צריך מסיכות וריחוק חברתי כדי להילחם בקורונה. עשרות מיליוני אמריקנים מאמינים שתוצאות הבחירות זויפו ושהמנצח האמיתי הוא דונלד טראמפ. עשרות מיליוני אמריקנים מאמינים שחיסונים הם דבר מסוכן ואומרים שלא יתחסנו מפני הקורונה. עשרות מיליוני אמריקנים מאמינים שהפרשה הרוסית והפרשה האוקראינית היו ציד מכשפות שקרי. המשקיף מן הצד, היודע את האמת, משפשף את עיניו, צובט את עצמו ומבקש שמישהו יתן לו בעיטה כדי לוודא שאיננו חולם. איך זה יכול להיות במדינה המתקדמת ביותר בעולם, במעצמה החזקה ביותר בהיסטוריה, בארץ שהצמיחה 390 חתני פרס נובל, באדמה בה נולדו הטלפון והמטוס והטלוויזיה ופצצת האטום והאינטרנט וממנה הגיע האדם אל הירח? נכון שהאמריקני הממוצע, ככל שיש כזה, הוא טמבל טוב לב – הגדרה עימה מסכימים כמעט כל מי שמכירים את ארה"ב שמחוץ לערים הגדולות ובראשן ניו-יורק. הוא לא יודע הרבה, לא מתעניין הרבה, לא לומד הרבה – והוא מוכן להושיט יד לחברו ולהתגייס בכל ליבו לטובת ארצו. האמריקנים אוהבים לראות דברים בשחור-לבן, בטוב-רע; הם מעדיפים תשובות נחרצות, לא מענה מורכב. אין פלא שהמערבון הוא התוצר המובהק ביותר של תעשיית הסרטים האמריקנית ושהוא מגיע לשיאו בדו-קרב בצוהרי היום בין הגיבור לבין הנבל. זו גם הסיבה שהאמריקנים עוברים מקיצוניות לקיצוניות: לפני 9/11 יכולתם להעלות למטוס אפילו סכין יפני, היום יקחו מכם אפילו קוצץ ציפורניים. אך התיאור הזה, שהוא ודאי פשטני כאשר מדובר במדינה המשתרעת על פני 9.8 מיליון קמ"ר ובה מתגוררים 330 מיליון תושבים, אינו נותן את התשובה – ודאי שלא את התשובה במלואה. מישהו צריך לנצל את תכונות האופי הללו כדי לשווק את מרכולתו המטעה, הכוזבת ואף השקרית. ברור לחלוטין מיהו בארה"ב של 2020: דונלד טראמפ. הוא כמובן אינו הפוליטיקאי הראשון וגם לא האחרון שמוכר בלופים; מי שדבק באמת, כל האמת ואך ורק האמת – לא יגיע רחוק בפוליטיקה, לא בארה"ב ולא בכל מקום אחר. טראמפ יוצא דופן לא רק בכמות העצומה של שקרים – 15 ביום בממוצע מאז נכנס לתפקידו – אלא גם בכך שהוא מעלה לזיכרון טכניקות בהן נעשה שימוש בזמנים אפלים ובתוצאות איומות. יש להדגיש בצורה הברורה ביותר: קיים פער אדיר ובלתי ניתן לגישור בין האירועים ההיסטוריים שנתאר בשורות הבאות לבין דונלד טראמפ בפרט וארה"ב בכלל. דומה שאפילו לא צריך להסביר מהו פער זה. אך ההיסטוריה מחייבת להפיק לקחים מן העבר – מן ההצלחות ומן הכשלונות, מן הנאצלים ומן המנוולים. זה נחוץ הן כדי לשחזר גורמי הצלחה ולהיות ערים לאיתותי סכנה, והן כדי ללמוד כיצד להתמודד עם מצבים החוזרים על עצמם במידה כזו או אחרת של חפיפה. הפילוסוף והמשורר האמריקני ג'ורג' סנטיאנה היטיב לנסח את הדברים, באמירה החקוקה בכניסה למוזאון במחנה אושוויץ: "מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נדון לחזור ולחיות אותה".

מילות ההבהרה הללו חיוניות, משום שאני רוצה להפנות את תשומת הלב לשיטות המרכזיות של התעמולה הנאצית. ולמען הסר ספק: אני מדבר אך ורק על הלקחים שיש להפיק מההצלחה האיומה של אותה תעמולה, שבלעדיה ייתכן מאוד שהעולם לא היה חווה את אדולף היטלר, מלחמת העולם השנייה והשואה. חייבים להבין כיצד זה עבד, כדי לדעת כיצד לזהות את הסכנות הניצבות בפנינו כאשר מאן דהוא חוזר על אותן שיטות, גם אם הוא עצמו שונה לגמרי ומטרותיו שונות לגמרי. איש לא הבין טוב יותר מאשר אדולף היטלר את חשיבותה של התעמולה, ואיש לא ניסח טוב ממנו את הדרכים היעילות ביותר להפעלתה. "בהתבסס על שיטות פרסום מודרניות, הבין המנהיג הנאצי שהתועמלן – כמו הפרסומאי – צריך למכור לקהל המטרה רעיון, מטרה וארגון בתור האפשרות הטובה ביותר; לא לעודד העלאת חלופות אחרות או דיון עליהן", כותבים אנשי מוזאון השואה בוושינגטון בספר "State of Deception" העוסק בתעמולה הנאצית. היטלר כתב ב"מיין קאמפף": המטרה "איננה לחקור בצורה אובייקטיבית את האמת, גם אם היא לטובת האויב, ואזי להציג אותה בפני ההמונים בהגינות אקדמית. משימתו [של התועמלן] היא לשרת את הזכויות שלנו, תמיד וללא תנאי... ההמונים נעים באיטיות, ותמיד דרוש להם זמן לפני שהם שמים לב למשהו. רק לאחר שחוזרים אלפי פעמים על הרעיונות הפשוטים ביותר, ההמונים לבסוף יזכרו אותם". הוא המשיך: "כל תעמולה צריך שתהיה עממית ותקבע את הרמה הרוחנית שלה על-פי כושר הקליטה של המוגבל ביותר מקרב הציבור שאליו היא מכוונת. מכאן שהרמה הרוחנית שלה תהיה נמוכה יותר, ככל שגדול יותר ציבור האנשים שפונים אליו... כושר הקליטה של ההמון הרחב מוגבל מאוד; הבנתו מועטה, ולעומת זאת גדול מאוד כושר השיכחה שלו. לנוכח עובדות אלה, צריכה כל תעמולה יעילה להתרכז במספר מצומצם מאוד של נקודות ולנצל אותן בדרך של ססמאות, עד שגם האחרון בציבור יוכל להסיק את המסקנה הרצויה לו מססמאות אלה". ובכן, הגישה היסודית של היטלר הייתה: ההמונים הם טמבלים ונבערים, וצריך לחזור שוב ושוב על אותו רעיון פשטני – וממש לא משנה אם הוא אמת או שקר – עד שהם יאמצו אותו. במילים אחרות: אם מנסחים את הרעיון בצורה קולעת וחוזרים עליו ללא הרף, אין שום חשיבות לשאלה האם יש בו מן האמת.

על אבן היסוד הזאת בנה היטלר מבנה שלם של תעמולה שטנית. הביוגרף החשוב ביותר שלו, איאן קרשו, מדבר על "חזון אידיאולוגי איתן ומוצק ולא משתנה. החזון הזה ינק את כוחו ואת יכולת השכנוע שלו מעצם פשטותו, לכידותו הפנימית ומובנותו – רעיון חובק-כל ששילב יסודות סותרים ומנוגדים לכאורה... בתור מי שהצהיר שהוא דוגל בתפיסת עולם קבועה, יכול היה היטלר תמיד להציג לפני הציבור ברירה גסה, בחירה בין כך לאחרת, בין שחור ללבן, בין חורבן לניצחון מוחלט. "הוא ידע לפנות, כמובן, ביודעין ובכישרון רב, אל האינסטינקטים הבסיסיים ביותר של שומעיו. בנאומו במועדון הלאומי של המבורג הצהיר היטלר שההמונים אינם רוצים רעיונות אינטלקטואליים; אדרבה, הם מבקשים אמונה, מפני ש'ההמונים הרחבים של בני האדם הם עיוורים וטיפשים ואינם יודעים מה הם עושים... להמון יש השקפה פרימיטיבית. מה שנשאר הוא הרגשת השנאה'". היטלר ביסס את מעמדו בשנות ה-20 של המאה הקודמת "בשל יכולתו שאין דומה לה לעורר שנאה וכשרונו בתור דמגוג", אומר קרשו. היטלר היה "אידיאולוג בעל מחויבות עמוקה וגם אמן תעמולה; ולא הייתה שום סתירה בין השניים". ההיסטוריון החשוב ריצ'רד אוברי מרחיב בנושא חשיבותה של השנאה, אותה ציין היטלר במו פיו. אחד מקווי האופי העיקריים של הדיקטטורה ההיטלראית (כמו גם זו הסטאלינסטית) היה הפחד מפני האויב הנסתר, השנאה והמרירות העמוקה. אויבי המשטר הוצגו כמתועבים בעליל; האויב הפנימי, כך נטען, מסוכן עוד יותר מן החיצוני. "השילוב של ודאות היסטורית ומוסרית, יחד עם שנאה בלא פשרות כלפי האויב, יצר דיכוטומיה ממוסדת בין ידיד לאויב", מוסיף אוברי. פרופ' יהושע גתי מיטיב להגדיר את הדמגוגיה הנאצית: "זוהי רטוריקה דרמטית, שיוצרת מגע עם אנשים על בסיס הרגשות הראשוניים, הפרימיטיביים והאי-רציונליים ביותר. יש בה דיבורי הפחדה על אויבים עלומים, נוראיים ומבעיתים". היטלר "הצית את קהלו באמצעות רטוריקה כפייתית ובאמצעות פיתוח פשטני של דעותיו, אותן חיבר לתחושות של כעס, פחד, תסכול, עוינות ואגרסיביות של ההמון הרעשני... זה מה שאפיין את נאומיו: פשטות וחזרה, שהן המרכיבים הרטוריים של היטלר. התעמולה, כתב היטלר, חייבת להתבסס על עקרון הצמצום והחזרה הנצחית".

הנאום היה הכלי; הכינוסים הענקיים היו הדרך. פרופ' קרל-דיטריך בראכר, בספרו המונומנטאלי "הדיקטטורה הגרמנית", אומר כי עיקר כוחם של הנאצים היה בפנייה הישירה אל ההמונים. "כמכשיר היעיל ביותר לעניין שימשה אסיפת ההמונים, שהייתה טכס מעובד לכל פרטיו, עם נאום מרכזי שהשתלב בשרשרת של אפקטים מרגשים. הנאום היה שיאה של האסיפה, ובה בעת הוא שחרר את המתח שטופח באמצעים מלאכותיים שונים, כגון השמעת שירי לכת ושירים אחרים, מצעדים המוניים ודגלים והשהיה מכוונת של הופעת הפיהרר באסיפה. "...שוב ושוב, באורח מונוטוני כמעט, חזרו על עצמם הנושאים המרכזיים של אסיפות אלה: המאבק נגד חוזי השלום [הסכם ורסאי], המרקסיזם, הבדלנות, הקפיטליזם הבינלאומי ו'דמוקרטיית נובמבר' [רפובליקת ויימאר], שכולם הוצגו כתוצאה של התבוסה במלחמה וכנובעים מן 'הקשר היהודי'". היטלר היה מתווה הדרך; יוזף גבלס היה במידה רבה איש הביצוע. בידיו הפקיד היטלר את מלאכת התעמולה היום-יומית, במיוחד לאחר העלייה לשלטון בינואר 1933, ותפקידו הלך וצבר חשיבות בשנות המלחמה ועוד יותר עם תבוסותיה של גרמניה. ד"ר דניאלה אוסצקי-שטרן מסכמת את שיטותיו המצליחות של גבלס: "יש לפנות לאינסטינקטים ולרגשות העם; יש לנסות להשתמש בטיעונים הפרימיטיביים ביותר ובמונחים פופולריים כדי להבטיח את הבנת הרעיונות על-ידי ההמונים; אין לספר עובדות 'לא נוחות'; יש לחזור שוב ושוב על אותם רעיונות וססמאות, עד שאפילו האדם הטיפש ביותר יזכור אותם; יש לחזור על שקרים עד שיתקבלו כאמת שאיננה כפופה לחוקים מוסריים. מטרתה היחידה של התעמולה היא להצליח. כל האמצעים כשרים לכך".

התוצאות של התעמולה הנאצית היו מרחיקות לכת ביותר. היא זו שהפכה תנועה קיקיונית לשליטת גרמניה. היא זו שהפכה אנשים רגילים לרוצחים. פרופ' עומר ברטוב, בספרו המרתק "צבאו של היטלר", עומד על נקודה מרכזית: התעמולה הזאת היא שהובילה את הגרמנים להילחם גם כאשר המלחמה הייתה אבודה לחלוטין. "חוד החנית הלוחם של הרייך השלישי היה מורכב מאנשים ששנות העיצוב של ילדותם עברו עליהם במשטר הנאצי. דבר זה חשוב במיוחד, כיוון שהמשטר היה מעוניין בראש ובראשונה באינדוקטרינציה של הדור הצעיר בגרמניה... כמעט אין ספק שהצעירים שהיו עתידים להיות החיילים הקרביים של הוורמאכט [צבא היבשה הגרמני] עוצבו במידה רבה ברוח הנאציזם, והכשירו עצמם למלחמה מהסוג שהמשטר היה נחוש בדעתו לערוך". בחודשים האחרונים של המלחמה תיארו גבלס ואנשיו בצורה הקודרת ביותר והמאיימת ביותר את הצפוי לגרמניה אם ינצחו בעלות הברית בכלל וברית המועצות בפרט. למרבה האבסורד, בשלב זה היה מן האמת בתעמולה: הסובייטים אכן ביצעו פשעי מלחמה בקנה מידה ענק בשטחים שכבשו, והאמריקנים אכן דיברו על הרס יכולתה התעשייתית והצבאית של גרמניה. התועמלנים הנאצים ניפחו כמובן פי כמה וכמה את המציאות, ואף עשו שימוש ציני מאין-כמותו בהרס ובמוות שהפכו להיות מנת חלקם של הגרמנים מן השורה. התוצאה הייתה נכונות להילחם בכל רחוב, על כל בית ועד הכדור האחרון. העיתונאי האמריקני הנודע ויליאם שיירר, אשר שהה בגרמניה בשנות ה-30 ולאחר מכן חיבר את ספר היסוד "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", תיאר בשפה חיה: "אני עצמי עתיד הייתי להיווכח כמה בקלות אתה עלול להיתפס לעיתונות ורדיו כזבניים במדינה טוטליטרית. הגם, שלא כמו לרוב הגרמנים, הייתה לי גישה יום-יומית אל עיתונים זרים ואף שהאזנתי כסדר ל-BBC ולשידורים זרים אחרים, חייבה אותי עבודתי לבלות שעות רבות במשך היום בסריקת העיתונות הגרמנית, לבדוק את הרדיו הגרמני, לשוחח עם פקידים נאצים וללכת לאסיפות המפלגה. "מפתיע ולעיתים מרגיז להיווכח, שעם כל ההזדמנויות שהיו לי לדעת את העובדות, ועל אף אי-האמון שאתה רוחש לדברים הנודעים לך מחוגים נאציים, האזנה קבועה במשך שנים לשקרים וסילופים מטביעה רושם מסוים על נפשך ולעיתים קרובות מוליכה אותה שולל. שום איש, שלא חי במשך שנים בארץ טוטליטרית, לא יוכל לתפוס כמה קשה להתחמק מן התוצאות המחרידות של תעמולה מחושבת ובלתי פוסקת של המשטר. "לעיתים קרובות הייתי נתקל בבית או במשרד גרמני או לפעמים בשיחה מקרית עם זר במסעדה, בבית בירה, בבית קפה, בהכרזות צרות אופק מפי אנשים שלכאורה הם נבונים ומשכילים. היה ברור, כי הם חוזרים כמו תוכים על איזה דבר הבל ששמעו ברדיו או קראו בעיתונים. לפעמים היה מתעורר בך רצון לומר להם זאת, אך במקרים כאלה הייתי נתקל במבט של תמיהה כזה, בשתיקה של זעזוע כזאת, משל חיללת את הקודש, עד שהבינות שאין טעם אף לנסות ליצור מגע עם נפש מסולפת ואשר בשבילה עובדות החיים נעשו מה שהיטלר וגבלס, עם כל הזלזול הציני שהללו זלזלו בהם, סיפרו להם".

העיתונאי והסופר הגרמני טימוּר וֶרְמֶש תיאר בצורה סטירית וצינית, בספרו "הוא חזר", את אדולף היטלר, המתעורר באוגוסט 2011 בגרמניה והופך לכוכב תקשורת, משום שהכל משוכנעים שהוא מחקה את הפיהרר המת. היטלר מגיע לתוכנית טלוויזיה, ואז "בסיועו של מכשיר טכנולוגי כזה או אחר הקליט מישהו את הופעתי בתוכנית של ויצגור והכניס אותה אל האינטרנטס [כך במקור], למקום שבו כל אחד היה יכול להציג את סרטוניו וכל אחד יכול לצפות במה שהוא חפץ, ללא שום פיקוח מצד עיתונות הביבים היהודית. מובן שגם היהודים יכלו להכניס לשם את יצירותיהם העלובות, אך מבלי שיוכלו לכפות את מרותם, היה ברור כיצד העניין ייגמר: העם צפה שוב ושוב בהופעה שלי". זוהי מחשבה מעוררת חלחלה: מה היה קורה אילו לרשותם של הנאצים היו עומדים האינטרנט, הדוא"ל והרשתות החברתיות? המסרים שאז היה צורך להשמיע בעוד ועוד עצרות המונים, היו עוברים בתוך שניות בסרטוני יוטיוב. התעמולה המחושבת שאז היה צורך לתזמן לשעות השיא של ההאזנה לרדיו, הייתה מוכנה לכל אחד בכל שעה. השקרים וההפחדות שאז היו מצריכים בימוי קפדני, היו מופצים למיליונים בפוסטים וציוצים. זה בדיוק מה שקורה כיום כאשר פוליטיקאים ושליטים, במיוחד סמכותנים ומי שהאמת אינה מטרידה אותם, משתמשים באמצעים המודרניים. הנאצים נאלצו לעמול שנים ארוכות כדי לשווק את שקריהם לעם הגרמני. היום אפשר לעשות זאת בתוך שבועות, אולי חודשים. הססמאות הקליטות, תסריטי האימה, תיאוריות הקונספירציה, הכפשת היריבים, הדמוניזציה של האחרים – את כל אלו מעבירים כיום שוב ושוב בקלות רבה. הלקח שאנו חייבים ללמוד הוא כפול. ראשית, תעמולה מן הסוג הזה עלולה לגרום לתוצאות איומות. שנית, כאשר אנחנו רואים מנהיגים המשתמשים בשיטות אלו – אנו חייבים לצאת מתוך הנחה שהם רוצים לשטוף את מוחותינו בשקרים שישרתו את מטרותיהם. מנהיג אמיתי אומר את האמת, גם כאשר היא קשה. "אין לי דבר להציע לכם מלבד דם, יזע, עמל ודמעות", הבהיר וינסטון צ'רצ'יל לעם הבריטי בחודש מאי 1940. מדאיג ואף מפחיד לראות כמה גדול הדמיון בין ההתנהלות התעמולתית-דמגוגית של אותם מנהיגים שטניים לבין זו של כמה מנהיגים בני זמננו. האם יש חובה לחיות מחדש את ההיסטוריה כדי להבין שהיינו חייבים ללמוד את לקחיה, או שמא הלימוד יקדים הפעם את המציאות וימנע אותה?