ארבע פעמים פתחתי וסגרתי את הסרטון המדובר של דינה זילבר עד שהצלחתי לצלוח אותו, מודה עם כמה גליצ'ים קטנים. המאמץ היה שווה כי אחרי כל הסבל, הסרטון מספק הצצה לתוך ראשה של הכוהנת הגדולה של הפקידות ומי שהוכתרה כאידיאולוגית הלא רשמית של השירות הציבורי. הרושם הראשון שהתקבל אצלי הוא פלופ. פיהוק גדול ואכזבה. מי שמתגלה במערומיו הוא לא המלך מסיפורי האנס כריסטיאן אנדרסן אלא דווקא הגברת זילבר.
הטקסט של זילבר הוא טרחני, משעמם ונראה כאילו נלקח ממסיבת פרידה של עובדי ארכיון במפעל הסתדרותי בקולחוז מרוחק. זילבר מרבה בציטטות מהספרות כדי להדגיש את היותה אדם משכיל. אבל הסרטון לוקה בשטחיות, היעדר הגיון פנימי, בנוסף לאריכות יתר, חזרות מיותרות, חוסר כשרון בולט בהגשת הטקסט ושביעות רצון עצמית מופרזת ומביכה. מסקנה אחת מהסרטון הוא שזילבר לא מתאימה לפוליטיקה, אין בה שום דבר מעניין או שובה לב. מבחינת חן אישי וכריזמה היא לא מגיעה לסוליית נעלן של שלי יחימוביץ' או סתיו שפיר. היא פשוט אישיות אפורה ולא מעניינת.
עד כאן לצורה ומכאן לתוכן. וברשותכם אני מתמצת את הנימוקים שהועלו בסרטון:
א) הפוליטיקאים נכשלו בתפקידם לשלוט, ובמקום לקחת אחריות, הם מאשימים אחרים בכישלונם. הבעיה של ישראל היא לא היעדר משילות אלא פוליטיקאים כושלים.
ב) הפקידים לא אשמים בכך שהפוליטיקאים נכשלו. הפרקליטות, בתי המשפט, האופוזיציה, העמותות רק עושים את תפקידם ואין מקום לבוא אליהם בטענות.
ג) בדמוקרטיה מנהיגים לא יכולים לצפות שהציבור (והפקידים) פשוט יציית. מנהיגים נדרשים להציג חזון, להתוות דרך ולשכנע את העם (ואת הפקידים) ללכת בעקבותיהם.
גברת זילבר לא תמימה אלא מיתממת. היא יודעת היטב שתפקיד הפקידים לעזור לפוליטיקאים ולא לשים להם רגליים כפי שהם עושים. עליהם לסייע לממשלה נבחרת לממש את מדיניותה ולא לקבוע מדיניות במקומם. היא מבינה היטב שהשירות הציבורי נועד למנוע זעזועים ולא למנוע רפורמות. היא מבינה מצוין, אבל לא מוכנה לקבל, שבדמוקרטיה המילה האחרונה אינה שלה אלא של נציגי הציבור.
בדמוקרטיה, להבדיל משיטות ממשל אחרות, הכוח לא מרוכז בידי יחידים אלא מפוזר בין כמה רשויות. לכן דמוקרטיה פועלת לא על-ידי כפייה אלא באמצעות מאבקים, שכנוע, שיתופי פעולה ופשרות. המשילות בדמוקרטיה, יותר מבכול שיטת משטר אחרת, תלויה בכיבוד כללי המשחק ודינה זילבר וחבריה שברו את הכלים ולא משחקים. להבדיל מאריאל זילבר ששר "תן לי כוח", דינה זילבר לא מבקשת, היא לוקחת כוח, הרבה כוח, ומשתמשת בו לרעה. ואני לא מתכוון לכך שהיא מביעה את דעותיה הפוליטיות בהיותה משרתת ציבור. אני דווקא בעד חופש ביטוי. למשל לאפשר לד"ר חן קוגל להציג את חוות דעתו המקצועית במשפט זדורוב ולא להתנגד כמו שעשתה הפרקליטות.
הכרעת הרוב
אנחנו לא דורשים מהגברת זילבר ודומיה שלא תהיה להם דעה ולא שיפסיקו להילחם עליה אלא שיעשו זאת במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי. שישתמשו בסמכויות שניתנו להם לטובת הציבור ולא נגדו. דוגמא: כיבוד זכויות המיעוט משמעותו שגם למגזרים לא אהודים על זילבר, כמו נשים חרדיות, תהיה אפשרות ליהנות מבריכות ציבוריות. וכן, עמותות שנתמכות וממומנות על-ידי גורמים עוינים וארגונים שמשתמשים בכסף זר ופועלים כנגד ממשלה שנבחרה כחוק, זה דבר לא לגיטימי שפוגע במשילות.
אופוזיציה שלא מכבדת את הכרעת הרוב, שטוענת שממשלה נבחרת אינה לגיטימית ומנהלת נגדה מלחמת חורמה, רומסת את כללי המשחק הדמוקרטי ופוגעת במשילות. אופוזיציה שבמקום להציע חלופה שלטונית ובמקום לשכנע את העם פונה לבית המשפט בבקשה לפסול את מתחריה פוגעת בדמוקרטיה ובמשילות, ובית משפט שדן בעתירה כזו משתתף בניסיון הפיכה שלטונית, לא פחות. האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון חוצה את הגבול שבין הרשויות ולכן פוגע במשילות.
בתי משפט אמורים לפסוק לפי חוקים שחוקקה הכנסת. לא לפסול חוקים ולא לחוקק בעצמם. בית המשפט העליון צריך להימנע מלדון בענייני מדיניות ובוודאי לא לעודד או להזמין עתירות שמטרתן להתערב בהחלטות הממשלה. בית המשפט העליון אצלנו מתייחס לעצמו בניגוד לסדרי השלטון התקינים כרשות על ומעמיד פנים שהממשלה כפופה לו וזה פוגע ביכולת הממשלה לתפקד, כלומר במשילות. פסיקותיו ההזויות של בית המשפט לרבות ההחלטה האבסורדית שהחלטתו של יועץ מחייבת את השר ושקיימת חובה לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום למרות שלא הורשע, מעמידה את הממשלה בעמדת מגננה ופוגעת במשילות.
בדבר אחד אני מסכים עם דינה זילבר, הפוליטיקאים שלנו חלשים, כנועים מדי ומפויסים מדי. לפעמים אין מנוס משימוש בכוח, לפעמים "חוסך שבטו שונא בנו". אם הפוליטיקאים שלנו היו פחות סובלניים כמו נתניהו ויותר דורסניים כמו מנדלבליט, אנשים כמו דינה זילבר היו מסולקים מהשירות הציבורי בו ביום שהם יצאו נגד הדרג הממונה עליהם למען יראו ויראו. אם הממשלה לא הייתה מרכינה את ראשה בפני בית המשפט העליון ומניחה את צווארה לשחיטה ובמקום זאת פועלת לשים גבולות ליועץ המשפטי לממשלה ולבית המשפט, שופטי בית המשפט היו מכבדים אותם ונזהרים בכבודם הרבה יותר. דינה זילבר היא לא קורבן לרדיפה כפי שהיא מנסה להציג. היא לא הפתרון אלא הבעיה. ואם לחזור למשל בגדי המלך החדשים דינה זילבר היא לא הילד שצועק המלך עירום, היא התופרת.