פרס נובל לגאונות ויצירתיות מוענק בזה לחלק הארי, המוביל והמשפיע בתקשורת הישראלית, על היותה נושאת דברו של מיעוט ומומחית ביצירת מצגי שווא בהפיכת קול המיעוט הזניח לקול המון שדי, קול הבודדים לתשואות ההמונים הווירטואליים.
אני מקנא. אני מאוד מקנא במפגינים העקשניים, הנאבקים בתחושת שליחות על האמת שלהם. אני מקנא בהתייחסות התקשורתית ובנפח חסר הפרופורציות בו מסוקרות הפגנות אלה. אני מקנא בלהט החסר כל כך בחברה הישראלית העכשווית אשר לעיתים נדמה כי בחרה בייאוש.
אני מקנא בכל האנשים היוצאים מאזור הנוחות שלהם בלילות מקפיאים ומניפים דגל נגד ההתנהלות הציבורית הישראלית בכל שבוע. אני מקנא במיעוט המוביל כבר למעלה מחצי שנה מחאות, קטנות אומנם במספריהן, אך בהתמדה ובנחישות. אני מקנא על הדבקות מול גרירת רגליים של מפלגת שלטון למעלה מעשור שלא השכילה להטמיע את האידאולוגיה שלה במוקדי הכוח.
אני מקנא במקהלה העליזה המנהלת את המדינה בגרון ניחר, בקולות צורמים, בשבירת גיטרות, אך מנהלת את המדינה. ביצירתיות, בחכמה, בתחכום, בכוח, בתעוזה, בהידבקות לעטיני השליטה הצליח מיעוט זניח לכפות את דעתו על הרוב, לשלוט בסדר היום הלאומי, להפוך טפל לעיקר ועיקר לטפל, אור לחושך, חושך לאור, טמא לטהור טהור לטמא, הצליח לסמא את עיני הציבור בהלעטת אמונות ודעות בקול אחד, בזעם קדוש אחד, בטהרנות אחת, בשקר גדול ומדאיג אחד, עד כי אינך יכול להבחין בין שקר לאמת. ואמת? אהממממ לשעתה.
מיעוט זה מנהל מדינה בעוצמתו, מוקדי הכוח נשלטים על-ידי המיעוט המהדהד ומתכתב בתקשורת, במשפט, בתרבות, בספרות, בכבישי הארץ, שהתמלאו בצוללות שחורות עם כתובים משתנים, בהפגנות הזוכות לליווי טלוויזיוני בשידור חי ובהנשמה שבועית הכוללת פאנלים מיוחדים. ועדיין לא התקיימה הפגנה אחת שעברה את אחד עשר אלף המפגינים גם לדעת המפריזים.
צו שמונה
הכישלון המהדהד של הימין מיום עלותו לשלטון בשנת 1977 ועד ימינו, הוא ההזנחה הפושעת בהטמעת האידאולוגיה אשר בשמה נבחר במוסדות השלטון, במערכת המשפטית ובפקידות הגבוהה, ממנחם בגין דרך יצחק שמיר ועד בנימין נתניהו, את אריאל שרון ואהוד אולמרט אי-אפשר לנכס לימין האידאולוגי. כולם הפקירו את חובתם הנדרשת למנות על-פי החוק את האנשים המתאימים והראויים מהמחנה האידאולוגי. יש כאלה והמה רבים.
43 שנים אחרי שהימין בשלטון, עם הפסקות מסוימות, מעוזי ההשפעה המרכזיים אינם בידיו. בימים להם נזקק הושלכו ילדות לבתי כלא ללא משפט, המשפט היה למשפח, המגורשים מגוש-קטיף נחסמו, הורדו מהאוטובוסים ונעצרו עוד בדרכם למחאות לגיטימיות, אף עיתונאי עם מצלמה לא רדף אחריהם לשאול איך הם מרגישים, מה התחושות שלהם. שום מבזקי חדשות מיוחדים לא נפתחו עבורם. הגיוס היה כללי, צו שמונה אידאולוגי.
הדמוקרטיה לבשה תכריכים ותלייניה הצדיקו כל עוולה מוסרית. חופש הביטוי הושם אחר סורג ובריח וכמעט איש בימים ההם לא הצביע כמו אותו ילד בבגדי המלך החדשים וצעק: המלך עירום. קברני הדמוקרטיה, המאתרגים, העוצרים, המוחים, משימי הקטינות בכלא, לא נתנו מעולם את הדין, לא שילמו במשרותיהם. לא רק שלא הודחו, רובם אף קודמו, חלקם עדיין מפרשן בזחיחות של בעל הבית את המחאות היום, משיא עצות למוחים, למנהיגי האנטי, בלי בושה, בלי כלימה ברייש גלי. חלקם עדיין כותבים פסקי דין הזויים בבתי המשפט השונים ובהם בית המשפט העליון. אנשי המצפון והמצפן, אנשי הרוח, חותמי העצומות למיניהם לא חתמו על עצומות נגד דורסי הדמוקרטיה ומנתצי חופש הביטוי ואנשי רוח אלה מפזרים עדיין חדשים לבקרים את עצומותיהם.
בנימין נתניהו וחבריו לימין יכולים לבוא בטענות רק לעצמם. הם אוכלים את שבישלו, הייתה להם הזדמנות והיא עודנה קיימת להטמיע במוקדי השליטה והכוח את האידאולוגיה שלהם על-פי החוק, לפעול כמו במדינות דמוקרטיות נאורות ועם החלפת השלטון להחליף את כל הפקידות הגבוהה, ולמנות תחתיה אנשים איכותיים, מקצועיים וראויים, לוחמים עשויים ללא חת בשחיתות מכל סוג וצורה, מגני הדמוקרטיה, שומרי הסף של היושרה והמוסר, הערכים הלאומיים, זכויות שוות ללא הבדלי דת, מין וגזע, הרואים במדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.
אני מקנא בשמאל על היכולת שלו, אף בהיותו מיעוט, לשלוט, למשול, להוביל ולנהל את סדר היום הציבורי בעוז ובעצמה. הימין חייב להפסיק להתקרבן ולהתחיל לעשות אם אינו רוצה למצא עצמו שוב מול השוקת הציבורית התפוסה על-ידי האידאולוגיה השנייה.
