היום, לפני 43 שנה, ב-19 לנובמבר, 1977, נפל דבר בישראל ובמדינות ערב. נשיא מצריים, אנואר סאדאת, הגיע לביקור בישראל. בכך הוא היה למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור במדינת היהודים. סאדאת נאם במליאת הכנסת ונפגש עם כל סיעות הבית. הוא שהה בישראל שלושה ימים. ביקורו פתח תקופה חדשה בדברי הימים של המזרח התיכון.
הרבה גיליונות דפוס נתמלאו עד אפס מקום, בדברי הגות ובמלל רב, לפני, בעת ולאחרי הביקור. פרשנים נזעקו לפירושים שונים, לעתים משונים, כדי להסביר את פשר התפנית המפתיעה במדיניות החוץ והביטחון המצרית דאז.
דווקא קורות הימים האחרונים נותנים הסבר להחלטתו הבלתי צפויה, של המנהיג המצרי. התבוננות מבעד לאספקלריית החודשים האחרונים, של האירועים הדרמטיים, שפקדו את העולם הערבי ואותנו, נותנת אפשרות להבין טוב יותר, את החלטתו המהפכנית דאז של סאדאת. מתברר כי הוא הבין את העולם הפוליטי-גלובלי, בו הוא חי, טוב מאתנו. בהחלטתו, ניתן ביטוי ומשקל לכוחה הגובר של ארצות הברית במזרח התיכון (גם בזכות תיאום פעולותיה עם ישראל). הפרשנות שלו לשינויים שיחולו בחבל הארץ שלנו, הייתה נכונה, אף הרחיקה, כאמור, ראות מזו שלנו. הנחת יסוד שעמדה בפניו, היא עובדת נצחונו של צה"ל, 4 שנים טרם בואו, במלחמת יום כיפור.
המלחמה האמורה גרמה כי מצריים תמצא עצמה על פרשת דרכים. מול עיני ההנהגה המצרית הסתמנה העובדה כי מלחמה, עוד מלחמה, בה תלו את יהבם, שוב הסתיימה בכישלון מצרי, שלא לומר בתבוסה.
המצרים ניצלים מתבוסה בזכות האמריקנים
מדוע הוא בא? המניעים לביקורו של הנשיא המצרי נעוצים בתוצאות הלחימה בסיני. הגנרלים המצריים יזמו, בהשראת סאדאת, כבר בתום הסיבוב הראשון, של הקרב על המעוזים המוצלח מבחינתם, מתקפה המצרית מחודשת (14.10.73) ופריצה לעומק סיני. בוויכוח שפרץ (9.6.73), בצמרת המצרית. הביעו אישים מרכזיים התנגדות לפעולה. על חלק מהמתנגדים איים סאדאת כי אם יתמידו בהתנגדותם, הם יואשמו בבגידה.
בלחצו של הנשיא, ולמרות חילוקי הדעות, הוחלט במטכ"ל המצרי, לבצע את המתקפה, אף רוכזו כוחות גדולים לשם כך. התוצאה ידועה: תבוסה צבאית מצרית, לאחר קרב שין שין, מהגדולים בהיסטוריה הצבאית. למחרת (15.10.73), צלח אריאל שרון את התעלה. הסיום נראה באופק. אכן נוצר מפנה דרמטי במלחמה, והיא עתידה להסתיים בכשלון מצרי ברור. ההנהגה המצרית לא יכלה להימנע מהסקת המסקנות המתחייבות. קרי: הפניית המאמצים להחזרת סיני אל המישור הדיפלומטי.
היה אוהל?
עד מהרה הוצב במצריים אוהל השלום של האו"מ, שאמור היה לשכן את המשלחות של מצריים ושל ישראל, לסיכום תנאי הפסקת האש. ואגב, הנדוס התודעה פעל היטב גם שם, לא רק אצלנו: בכוחו בוצעה מחיקה שקדנית של מראה האוהל בו נחתם הסכם הפסקת האש בק"מ ה-101 מקהיר. התברר כי הצנזורה הצבאית המצרית פעלה שעות נוספות, במטרה להעלים את המראה המטריד של אוהל השלום מעיני הציבור המצרי (כפי שנעלמה או הועלמה דמותו, מעין התקשורת הישראלית).
סיום עידן המלחמות בישראל
באיחור של 34 שנה, הגיעו שליטים ערביים לאותה מסקנה, אליה הגיע סאדאת. ביקורו כאן, היה לכן פריצת דרך לדורות. משקלו הפוליטי המיוחד עומד בעינו היום, יותר מאשר בימים ההם. כפי שפעלה על המצרים, כבר אז, עובדת ההכרה בחוסר התוחלת של לחימה בישראל, כך בדיוק פעלה הכרה זו על הפלשתינים והוכן הרקע לאוסלו (הראשון), עד שׁשַׁחֲקוּ אותה לחלוטין ביילין ופרס בפשרנותם המוגזמת ובוויתוריהם המופלגים. כך פועלת הכרה זו גם היום, ועוד ביתר שאת, על האמירויות ועל בחריין.
היבט נוסף וחשוב של הביקור ההוא: דחיקת הנושא הפלשתיני מחזית המאבק של הערבים בישראל, אל שוליו הנסתרים. למעשה הסרתו מעל הפרק. תהליך זה החל אף הוא עם ביקורו של סאדאת. הפלשתינים איבדו את מקומם המרכזי במכלול הבעיות בפניהן עומד המזרח התיכון. העולם הסוני ניצב בפני איום משמעותי הרבה יותר: האיום האירני השיעי.
על-מנת לשפר את סיכוייהם לעמוד בפניו, הם זקוקים לישראל. בחדשים האחרונים נתנו האמירויות ביטוי למסקנה זו בהתוויית קו חזית מדיני ברור וחדש, ובעתיד כנראה גם צבאי, בשיתוף פעולה עם ישראל, מול אירן. נתניהו זיהה נכון את הסיכויים למהלך כזה, וביצע אותו בהצלחה.
