בסוף השבוע נכשל הנשיא דונלד טראמפ בנסיונו לגנוב, פשוטו כמשמעו, את האלקטורים של מדינת מישיגן בהם זכה ג'ו ביידן. אך אין זה אומר שהוא לא ימשיך לנסות לעשות זאת, תוך ניצול חוקים מדינתיים מקומיים, וליתר דיוק - את העדרם.
כידוע, אזרחי ארה"ב אינם בוחרים במישרין את הנשיא, אלא את חבר האלקטורים שהוא אשר מבצע את הבחירה הפורמלית (השנה - ב-14 בדצמבר). כל מדינה מקבלת מספר אלקטורים השווה למספר נציגיה בקונגרס - מספר חברי בית הנבחרים הנקבע בהתאם לגודל האוכלוסייה ועוד שני סנאטורים הניתנים לכל מדינה. לכן, מספר האלקטורים הגדול ביותר הוא במדינות המאוכלסות ביותר: קליפורניה (55), טקסס (38), ניו-יורק ופלורידה (29 לכל אחת).
האלקטורים עצמם נבחרים בידי מפלגותיהם, לרוב כביטוי של כבוד והערכה לפעילות רבת שנים. ברוב המדינות הם נבחרים בידי ועידות המפלגות, ובכמה מהן - בידי הוועד המרכזי המקומי של המפלגה. ב-48 מדינות ובעיר וושינגטון מוענקים כל האלקטורים של המדינה למועמד שזכה ברוב הקולות; במדינות נברסקה ומיין יש חלוקה בין אלקטורים מדינתיים לאלקטורים מחוזיים. את בחירת האלקטורים צריכים לאשר בתי המחוקקים והמושלים של המדינות. כאשר מועמד מנצח במדינה מסוימת, מתבקשים המחוקקים והמושל למנות את האלקטורים של מפלגתו כנציגי המדינה לכינוס חבר האלקטורים. עד היום מדובר היה במעשה רשמי בלבד, הנותן ביטוי - כיאות - לרצונם של רוב תושבי המדינה.
בתפר הזה מנסה טראמפ כעת, בצורה חסרת תקדים, לשנות את התוצאות. הוא פנה לראשי המפלגה הרפובליקנית במישיגן, לה יש רוב בשני בתי המחוקקים, וביקש שיבחרו את האלקטורים הרפובליקנים במקום את האלקטורים הדמוקרטים. זהו כמובן צעד אנטי-דמוקרטי מובהק, הגובל בביצוע הפיכה נגד רצון הבוחר. אבל מבחינה פורמלית יבשה, הוא אפשרי: החוקה אינה מחייבת את המדינות למנות אלקטורים שיתמכו במועמד שניצח (אולי משום שמנסחיה לא העלו את הדעת ש-250 שנה מאוחר יותר יקום מי שעיקרון זה לא יהיה מובן מאליו מבחינתו).
נניח שבמדינות בהן ניצח ביידן יסכימו המחוקקים הרפובליקנים למנות את האלקטורים שלהם במקום את אלו של הדמוקרטים (טראמפ כמובן צריך שזה יקרה במספיק מדינות כדי שיקבל לפחות 38 אלקטורים - מספר המינימום כדי לנצח את ביידן). הסוגיה תגיע מיד לבתי המשפט המדינתיים, ותהא ההכרעה אשר תהא - היא תונח לפתחו של בית המשפט העליון. זוהי בעצם תקוותו האחרונה של טראמפ, שאמר לפני הבחירות שהן יוכרעו בבית המשפט העליון, ולכן הוא כה מיהר למנות את איימי קוני-בארט בתקווה לבצר את הרוב הפרו-רפובליקני בו. מה יעשה בית המשפט במקרה כזה?
רוח החוקה וההתנהלות ב-45 מערכות הבחירות הקודמות אמורות להוביל למסקנה ברורה שאין בלתה: מדובר בצעד פסול מעיקרו, המהווה עקיפה בוטה של רצון הבוחר. אבל מדובר בבית משפט שמרני מאוד, הדבק במילה הכתובה של החוקה ואינו נוטה להתערב בחקיקה ובפסיקה של המדינות. מבחינה זאת, יכולים השופטים השמרנים (קלרנס תומס, סמואל אליטו, ג'ון גורסוץ', ברט קוואנו, בארט ואולי גם הנשיא ג'ון רוברטס) לומר: מבחינה חוקית אין פסול במהלך כזה, כי החוקה והחוק לא מנעו אותו; וזכותם של המחוקקים באותה מדינה לפעול על-פי הסמכויות הנתונות להם. פסיקה כזאת תטיל את ארה"ב למשבר חוקתי חסר תקדים ותערער את יסודות הדמוקרטיה שלה - שיקול שוודאי יעמוד גם הוא לנגד עיניהם של השופטים השמרנים. נכון לעכשיו, זו נראית אפשרות רחוקה מאוד - אבל אין לבטל אותה לחלוטין.
טראמפ יכול לנסות לפעול בעוד מסלול: לשכנע אלקטורים לבחור בו במקום בביידן. זה עוד יותר קשה, משום שכאמור המפלגות שולחות לחבר האלקטורים חברים ותיקים ונאמנים. אבל לזה - מה שמכונה "אלקטורים חסרי הגינות" - יש תקדימים, כולל בבחירות הקודמות. ב-2016 הצביעו שבעה אלקטורים מבין ה-538 בניגוד לעמדות של מפלגותיהם, מה שלא שינה את נצחונו של טראמפ.
עם זאת, למרידה של שלושה מן האלקטורים הייתה משמעות רוחבית רבה. שלושה מנציגי המפלגה הדמוקרטית במדינת וושינגטון לא הצביעו בעד הילרי קלינטון, אלא נתנו את קולותיהם לקולין פאואל הרפובליקני (שכלל לא התמודד). המפלגה קנסה כל אחד מהם ב-1,000 דולר והם הגיעו במאבקם עד בית המשפט העליון. ביולי השנה נפסק, כי המדינות רשאיות להעביר חוקים שיחייבו את האלקטורים לתמוך במועמד שקיבל את מירב הקולות וכי ניתן גם להטיל עיצומים על אלקטור אשר יפר חובה זו. פסק הדין ניתן ברוב של שבעה שופטים, כולל רוברטס; המתנגדים היחידים היו תומס וגורסוץ' השמרנים. מאז אומנם נכנס בארט במקומה של רות בדר-גינזבורג המנוחה, אבל ההלכה כבר קיימת.
חוקים המחייבים את האלקטורים לתמוך במועמד המנצח קיימים ב-31 מדינות ובעיר וושינגטון. לביידן יש 201 אלקטורים במדינות אלו - 69 פחות מן הדרוש לניצחון בבחירות. חובה שכזו אינה קיימת ברוב מדינות המפתח, בהן טראמפ ממשיך לטעון (ללא כל הוכחה) לזיוף התוצאות: פנסילבניה, אריזונה, ג'ורג'יה ונבאדה (יש חוקים אלו בוויסקונסין ומישיגן). באופן תיאורטי, טראמפ יכול לנסות ולהשיג את תמיכתם של עשרות אלקטורים דמוקרטיים, שאינם מסתכנים אישית בכך שלא יתמכו בביידן. הסבירות לכך היא אפסית. אך גם אם ייכשל לחלוטין, טראמפ מערער בעצם מהלכיו את הדמוקרטיה ואת הנורמות המקובלות - נזק העלול להיות ארוך טווח.
