שתי נשים, אשר מבלות חלק נכבד מזמנן בחוצות הערים, מייצגות את שני קצוות הקשת הפוליטית בימים טעונים אלה. האחת היא ממובילות ההפגנות נגד ראש הממשלה, השנייה ממובילות הפגנות-הנגד. לאחת קוראים אורלי בר-לב, לשנייה - אורלי לב. מן המגאפונים שבידיהן בוקעות קריאותיהן המתלהמות. זו ממריצה את המפגינים נגד ראש הממשלה בגידופים ובקריאות "לך", וזו מתריסה נגדם בקריאות "בוז" ו"בוגדים". ויש עוד צמד מפגינים, שהתעלו על עצמם בשבוע שעבר, ודירדרו את שיח הרחוב אל סף תהום: אפרים גרייף שהפגין מול ביתה של משפחת פרקש השכולה בקיסריה, הטיח בה אמירה נוראית, וסדי בן שטרית שבהפגנה מול ביתו של בני גנץ פלט את ההשוואה המזעזעת להיטלר. הראשון התחרט והתנצל בפני המשפחה, השני לא רק שאינו חוזר בו אלא ששב אל קיאו. אפילו חבריו מארגון המכונה "קריימיניסטר" - שם מכוער כשלעצמו - הסתייגו, אבל בקול רפה למדי. הם ידעו להגיד שאינם מקבלים את ההשוואה בין נתניהו להיטלר (באמת, תודה רבה!), ובאותה נשימה חזרו על אמירות בוטות נגד ראש הממשלה.
לא רק דמויות זוטרות, כמו שתי הנשים ושני הגברים דלעיל, משתתפות במערכת ההסתה והגידופים. מי שמתבלט בכך במיוחד הוא שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר, בוגי יעלון, שאינו חוסך שבטו משותפו לשעבר, ראש הממשלה נתניהו. הוא אינו מחמיץ אף אולפן ואף מיקרופון, וגם נוטל חלק בהפגנות המתלהמות, לצד אותו בן שטרית ואותה בר-לב. בשפע הראיונות שהוא מעניק לכלי התקשורת הששים להופעתו, הוא מטיח שוב ושוב נאצות בראש הממשלה. מופעים מעוררי רחמים, עם מסרים חוזרים ונישנים שבהם לרגעים הטונים עולים. הרושם המצטייר הוא, שלא כל כך מדאגה למדינה זועק האיש עתיר הזכויות הזה, אלא בעיקר מיצר נקמנות אישי שבוער בו ואינו מתכלה. לא נחזור על שפע הגידופים והעלילות שמכוונות להלך אימים על ביבי ותומכיו. מסתבר שאחרי 40 שנות היכרות ביניהם, יעלון לא השכיל להכיר את האיש שכלפיו הוא מכוון את חרצובות לשונו. לא ביבי הוא מי שיתרגש מביקורת חריפה, מוצדקת או בלתי מוצדקת, המטווחת לעברו.
מנגד, אי-אפשר לפטור בלא כלום את "הבן של". יאיר נתניהו משתתף פעיל ב"חגיגה" הפלגנית, משלח לאוויר אמירות קשות נגד הקיבוצים, נגד המפגינים, וכמו אותו סדי אינו נמנע מהשוואות מזעזעות לגרמניה הנאצית. מסנגריו אומרים שהוא אדם עצמאי, וכל מה שהוא משמיע על דעת עצמו בלבד נאמר. אולי. איפה המבוגרים האחראים, ההורים שממלאים פיהם מים? האם לא הגיע הזמן שיאיר יבין בעצמו, כי יש גבול ליהירות ולשנאה, לביטויים מסוכנים שעולים מתוככי המשכן שבו הוא מתגורר? אבל גם לאהבה יש גבול. כמה מביך לראות את השלטים הענקיים שצצו לאורך נתיבי איילון עם תמונת נתניהו ומעליה הכיתוב השמן: "אהוב שלנו".
הביקורת על התנהלות הממשלה בתחום המאבק בקורונה לגיטימית, אולם אינה מצדיקה את ההקצנה ברשתות וברחובות. במרחבים אלה מתנהלת מעין תחרות, בין קיצוני הימין וקיצוני השמאל, בין שונאי נתניהו לבין מעריציו, מי יטנפו יותר אלה את אלה. האשמה על החרפת הטונים מוטלת על שני הצדדים. הם מזהמים את השיח, מדרדרים את החברה בישראל לתהומות, פוצעים את הנפש, ומי יודע היכן זה יסתיים. אבל יש להדגיש: לפחות בתקשורת ישנה סלחנות יתר כלפי אלפי המפגינים בשחור ואדום על "איחוליהם" לנתניהו, בעוד אשר קיצוני הימין המעטים יחסית זוכים לביקורת חריפה, מכל הכיוונים. המפגינים בבלפור ועל הגשרים אולי "נאורים" יותר, אולי "לבנים" יותר, אבל הם מיעוט בכלל הציבור, מיעוט קולני, שמתיימר להשפיע על תמונת המצב הפוליטית, עוד בטרם תוכרע בבוא העת בבחירות. והנה, אחרי עשרות ההפגנות שלהם מסתבר, לפחות על-פי הסקרים, כי אולי הליכוד נחלש-משהו, אבל הממצא המשמעותי יותר הוא שגוש הימין דווקא מתחזק.
ימים לא פשוטים עוברים על ישראל. המחלוקות הפנימיות המתעצמות, שאותן מלבים אנשים חסרי מעצור ואחריות, מעיבות על ההישגים שמוביל נתניהו, וכמעט אינם מקבלים את הכבוד הראוי להם בתקשורת: הסכמי שלום, הכרה אמריקנית בהתנחלויות ובמוצריהן, כלכלה במצב יחסי טוב בהתחשב בנסיבות הקשות של המגפה, צפי ממשי לחיסון שבדרך, ועוד. במקום להתגאות ולהתלכד - שסע מעמיק. גוברת החרדה בקרב הרוב הדומם והאחראי, זה שאינו נוטל חלק במופעי הרחוב הפרועים ותוהה: האם תתמתן השנאה ההדדית? האם לא תגבר בסופו של דבר האחריות הלאומית, בטרם ייחצה קו אדום ויקרה פה אסון? באורלי ואורלי תלוי הדבר, אבל גם בבוגי וביאיר, ובאלה הנוהים אחריהם. וכן - גם בראש הממשלה.
