לא מזמן התפרסם בעיתון ידיעות אחרונות על סיפור שהיה. המספר מספר על אשתו שילדה כמה ימים לפני כן בבית החולים (שהוא מתעקש לקרוא לו בשם הנכון "בית רפואה") הדסה עין כרם. הוא חוזר לביתו לאחר הלידה כדי להביא עמו ציוד לימים הבאים, ובצד הכביש לפני בית החולים הוא מוצא רכב תקוע. על-אף הגשם העז הוא לא מתעצל ויוצא לסייע. במהלך השיחה בין שני הגברים, הוא מגלה שמדובר בבעלה של המיילדת של אשתו שהגיע כדי לאסוף אותה לאחר משמרת בבית החולים. סיפור על השגחה פרטית וגלגל שמסתובב.
סיפור שהיה. אמצע שבוע בחודש שעבר. במסגרת תרגיל מילואים אני נשאר להישאר בלילה בבסיס. הרגעים האלו שאתה מבין שיש דברים שאתה כבר לא בנוי לעשות אותם. לא שלפני כן ששתי להישאר בבסיס, אבל בגיל ארבעים ושתיים לישון לא לישון על חצי כיסא, לשחק מלחמה ולגלות שאתה ועוד אחד, צריכים לבלות משמרת שלמה עם אנשים שהם חצי מהגיל שלך, ושהדבר היחידי שמפריע להם בחיים זה קורס ההכנה לפסיכומטרי. נו. על זה שרים "זמנך עבר". אולי בפעם הבאה אפגין יותר נחישות ולא אסכים להתנדב למילואים.
קודם לכן, אני נדרש להזמין כרטיס כניסה לרכבת. מי שזוכר רכבת עמוסה, אנשים עולים ויורדים בו, והוא נדרש להידחס ולהצטופף, לא עוד. אני מגלה שהקורונה עשתה כמה דברים בעניין. עשרה אנשים בקושי בקרון, שקט מוזר גם בתחנה וגם ברציף. הקרון ללא רעשי אוזניות וללא שיחות רועשות. התחנה בשלום-עזריאלי די דלילה. אני נכנס לקומת הכניסה של קניון עזריאלי המפורסם והידוע. שתי קומות וחצי הכי מפורסמות במדינה אולי, והכל חשוך. הכל נעול. אני מגיע על בסיס כמעט חודשי ואפילו שבועי למקום הזה, וחצי שנה לא הייתי שם. התמונה עצובה. לראות מרכז שוקק חיים בדממת אלחוט, נותן הרגשה שמשהו קרה כאן ושאת הנזק האמתי נגלה אולי רק בעוד שנה או שנתיים. לפחות מאפיית רולדין סגורה, ככה שנחסכו ממני בורקסים מיותרים. הלילה חולף ואני חוזר חזרה לעיר הגדולה באר שבע, ואני שם פעמיי לעיר ערד לניחום אבלים.
הרבה זמן לא עשיתי את הדרך הזו בין באר שבע לערד. הדרך נותנת תחושה של נסיעה להתנחלות עם כבישים מפותחים ונוף הררי משני צידי הכביש. מידי פעם אני מגלה עוד התיישבות של הפזורה כמו שאני רואה בכביש באר שבע דימונה, בכביש דימונה ירוחם ובכביש דימונה ערד. גם הדרך בין באר שבע למיתר "נותנת" את אותו הנוף. הרגע הזה שבו אתה מבין שיש כאן חבל ארץ שלם ששכחנו אי-שם מאחור. או שתישאר או שתלך. כי המדינה הרימה ידיים בלהתמודד עם המציאות. הזנחה של שנים, מדיניות רופסת, בריונות בכבישים, העדר תשתיות בתחבורה, במים, בביוב ובחינוך מביא את הנגב להיות הצד אפל של המדינה. ישראל של היי-טק, של קידמה, של מגדלים ובתים במיליוני שקלים.
איך שגלגל מסתובב לו
לפני כחודש ביטל שר התקשורת יועז הנדל ביקור בתל שבע, אחרי שהתשתיות אותן אמור היה אמור לחנוך בישוב והיו משפרות את גלישת האינטרנט נגנבו. השר הנדל כתב ופרסם "צריך לומר את האמת. אין לנו משילות בנגב. זה נובע מהעדר אחריות של ראשי רשויות, מיד חלשה של משטרת ישראל, ומהעדר אכיפה שיטתית, עקבית ונוקשה של מערכת המשפט עם נטייה לענישה מקלה".
בקיצור, אני נכנס לעיר ערד ומפעיל את אפליקציית ה-"תפילה פיינדר". אפליקציה מעולה שמעדכנת את מנייני התפילות הקרובות לאזור בו אתה נמצא. רק חבל שמאז תחילת הקורונה איש לא עדכן את הנתונים, וכך יוצא שאני מגיע למניין שבכלל סגור כבר כמה חודשים. המיקום יוצא באזור המרכז המסחרי של העיר ערד. בהיותי ילד, ערד הייתה מקום רחוק של אוויר פתוח ונקי, פסטיבל ואמנות ורוח. לא ממש מרגיש ככה היום. העיר משוסעת מידיי, כדי לספר לנו את הסיפור ההוא של פעם. אני מגלה כמו בכל מרכז מסחרי בעיירת פיתוח שהדבר שהכי פעיל במקום זה דוכן הפיס, בית קפה בורקס, ודוכן שווארמה ופלאפל. אני נעמד בתור וממתין בסבלנות.
שלושה גברים בגילאי החמישים עומדים בצד וסועדים בעמידה (טוב, אסור לשבת). שלושה אנשים ש-איך לומר זאת בלשון המעטה, לא הייתי רוצה לתפוס להם את החניה. אחד חובש כיפה והוא זה שקורא לבעל הדוכן "תן לחייל הזה מה שהוא רוצה, אני משלם". אני מעיף מבט תמוה ודוחה בנימוס את הצעתו. "אני לא חייל סדיר אלא מילואים, וזה בסדר אין צורך שתשלם עליי" הסברתי. אני מצרף חיוך מבעד למסיכה, שספק אם הם רואים. שני הבחורים האחרים מתערבים וחורצים חד-משמעית שזה כבודם ורצונם לשלם עליי. הם אף קובעים לבעל הדוכן את הסדר- קודם כל לחייל. "זה הרצון שלנו לומר לך ולכל מי שבצבא תודה על מה שאתם עושים בשבילנו", מסכמים. כבוד זה משהו שלא רציתי לפגוע בו אצלם. אני מזמין משהו בגובה עשרה שקלים ושוב פונה לשלושה. "אין לי צורך, תודה". הם דוחים וחובש הכיפה מבהיר: "בוא נסכם שאם תהיה לך הזדמנות, תוכל להחזיר למישהו אחר". אני מתרצה ומקווה שזה יקרה בקרוב. אני לא צפוי להגיע לערד בזמן הקרוב.
השלושה מתרחקים, וכמה רגעים אחרי אני שומע מישהו קורא לי "חייל". אני מסתובב ורואה אדם בגיל חמישים לערך, עם חזות מוזנחת מושיט יד ומבקש כמה שקלים לאוכל. קפצתי עליו כמוצא שלל רב. שלחתי אותו אל דוכן הפלאפל שיקח לו מה שחפץ ליבו. הגבר לוקח את האוכל שלו ושואל במה יוכל להודות לי. "אולי תברך אותי", אני אומר. הוא מושיט יד מניח על ראשי ומאחל לי "חתונה בקרוב". לך תסביר. אחרי לכתו, אני ובעל הדוכן מנהלים ויכוח מי ישלם על אותו גבר. הטיעון שלי, להשיב טובה תחת טובה שרק לפני רגע עשו בשבילי מנצח. אני מסיים, מברך ופונה לצאת מהמקום.
איך שגלגל מסתובב לו. אני מגיע לנחם משפחה שהיקר לה היה כולו חסד ונתינה, ונדמה לי שגם רגע לאחר פטירתו, הוא דואג שלא נשכח זאת. הטור הזה יוצא במלאת חודש לפטירתו - יובל שי חנוך ז"ל. יהיה זכרו ברוך.
