"ריחוק חברתי" הוא מושג שלפתע הפך לחלק מהלקסיקון של כולנו. הקורונה מזמנת לנו את היכולת להרגיש את התחושה הקשה שעולה כשאנשים ברחוב מתרחקים ממך, כאילו אתה נגוע. גם אנשים שהיו רגילים להיות מוקפים בחברה כל הזמן, מוצאים את עצמם יותר ויותר לבד. אומנם רובנו מתנהגים כך מתוך רצון לשמור על עצמנו ועל הקרובים לנו, אבל כשאנחנו חווים את זה מהצד השני, זה לא כל כך נעים. וזה לא שאנחנו הולכים ברחוב עם שלט "חולה קורונה"...
מרגיש לכם מוצדק אבל עדיין קשה לחשוב שכך אנחנו נאלצים להתנהג אחד כלפי השני? אולי זה יעזור לנו להבין את הקושי של מתמודדי הנפש, המרגישים איך מרגע שהעולם מתוודע להתמודדות שלהם - הוא הולך ומתרחק מהם. מבודד אותם ממנו. אלו המכונים בפי כל "חולי נפש", או "משוגעים". במקום להציע סיוע, החברה רק מעצימה בהם את התחושה שהם "אחרים" ו"נגועים". קיים יחס מפלה כלפיהם בכל מיני מישורים, כמו למשל בעולם התעסוקה, והתחושה היא שמתייחסים אליהם כאל שולי החברה.
לא רק המתמודדים עצמם מתלוננים על תחושות של נידוי חברתי, גם בני המשפחה שלהם מתארים תחושות דומות. בספר "שבויה בעצמה", שיצא בשנת 2016, מתארת הכותבת נועה שטמלר, את החוויה שלה כאמא לילדה עם סכיזופרניה פרנואידית. אחת החוויות הקשות שהיא מתארת היא התגובה של הקהילה ביישוב בו היא מתגוררת. הקטע הבא מהספר יעזור להמחיש קצת מתחושותיה. "איך אסביר את העצב העמוק... כשמסביבי אנשים לא מסוגלים אפילו לשמוע את המילים 'מחלת נפש'. הם נרתעים, מסיטים מבט, מרגישים פחד ודחייה... אפילו קרובי משפחה מעדיפים לא לדבר ולא לשאול. משפילים מבט מולנו, כאילו אנחנו נגועים במשהו מביש. מדברים על המחלה כמו בחדרי חדרים, כאילו מדובר בסוד אפל שכל המדבר בו עלול להידבק בו" (עמ' 71-72).
מדוע אנחנו נרתעים ממחלות נפשיות יותר מכל מחלה אחרת? איך קורה שבמקום לתמוך ולסייע ככל שנוכל, אנחנו רק מתרחקים? אנחנו נמצאים בתקופה רגישה ושברירית. הקורונה טלטלה את העולם, ועדיין ממשיכה לטלטל, ובנתיים אחוזי האוכלוסייה הסובלת מקשיים נפשיים כלשהם, ברמה כזו או אחרת על הספקטרום - רק עולים. מחקרים מציגים נתונים סטטיסטיים מדאיגים על ההשפעה של הקורונה על המצב הנפשי של האוכלוסייה, למשל-824 איש דיווחו לער"ן על כוונה אובדנית באוקטובר 2020, מספר כפול ביחס לאוקטובר 2019. מרכז פיו פרסם סקר שלפיו מאז פרצה מגיפת הקורונה, מעל 30% מהאוכלוסייה בארה"ב הראו סימנים קליניים של חרדה ודיכאון. בתחילת מאי 2020 צמח שיעור המתמודדים ל-55%, כאשר מדובר על בעלי קשיים כלכליים ("בריאות הנפש אחרי הקורונה", קרין אמיתי).
קשיים נפשיים הם לא עניין של שולי החברה, אלא נוגעים לאחוזים גבוהים ממנה. אני לא חושבת שלניכור כלפי מתמודדי נפש היה מקום אי-פעם, אבל עכשיו יותר מתמיד, הגיע הזמן לשנות את המצב. לדעתי יש הרבה מה לפעול בעניין. במישור הפרקטי יש למגר את האפליה בהקשר התעסוקתי, להמשיך לקדם ולפתח הענקת טיפול ראוי, להגדיל אפיקי שיקום ושילוב בחברה, ובאופן כללי לשנות כל יחס מפלה כלפיהם, או כל התנהלות שמבדילה אותם מיתר החברה.
אך קודם לכל, במישור האנושי, עלינו לשנות את התפיסה המנוכרת, החוששת ומתרחקת ממחלות הנפש כאילו הן מדבקות. היכרות מקרוב, מתן במה, מוכנות לשמוע, סבלנות והכלה - כל אלו יכולים להוות פתח לשינוי תודעתי בתוכנו, ובחברה האנושית כולה. אחת הסיסמאות שנשמעו באירוע השנתי של עמותת 'אנוש' בשנת 2005 הייתה "שפעת מדבקת - מחלת נפש לא!" בואו נחדיר את ההבנה הזו לתוך החברה שלנו באמת.
