נחום ברנע הצטייר בעיני מאז ומתמיד כ'מלח הארץ', מאותם צעירי זקני ציון מנוסחים לנצח שדם הוריהם נכתב בפרוטוקולים ההם. משום כך ניתקו עצמם בוני הארץ מטבור העולם החדש המתהווה בקרביה של רוסיה, עשו מעשה נועז ונפתל ועלו לארץ-שממה כדי להפריחה. עוף גוזל, הם אמרו לנחום ולחבריו, פרו ורבו ומלאו את הארץ. 'מלח הארץ' התגבש בעזרת כוחות-על כגון מפא"י, הסתדרות, סולל-בונה, השומר הצעיר, קופת-חולים והסוכנות. המוטיב הזה מכה בנו בלהט עד היום.
נחום וחבריו הם בעיני אנשי 'חומה ומגדל' של הסוציאליזם האידיאולוגי-אוטופי והם עדין ניצבים 'על המשמר'. תירגע, אמר לי חבר לדרך, 'מלח' בהיפוך אותיות - חלם. זו, למשל - עובדה. הוריו ועמיתיו של ברנע שפכו את דמם על תחיית הארץ. הם הפכו עצמם למרבד קסמים, למגש כסף (כיסופים) עליו ניתנה לעולם (ולנו) מדינת ישראל. דם, אש ותימרות עשן - זה המפתח לנעיצת שיני ניצחון בקרקע המציאות המתעתעת של איוו ג'ימה (Iwo Jima) ישראל.
עולמנו מרובד במעשי חלם נוצצים ובוהקים. אחד מהם הוא הבולשביזם שפשה כרעל בקרב ממליחי הארץ וכותרתו - 'שמש העמים'. נזכרתי בעצתו של 'לובנגולו מלך זולו' לציידי קופים חסרי ניסיון: הכנס לתוך צנצנת זכוכית כמה אגוזי-מלך והנח אותה ליד עץ מצל. מיד יגיע בתורו קוף רעבתן, ידחוף פנימה יד בניסיון לחלץ אגוז לרפואה. אגרופו הקפוץ יתקע שם לעד... כי קוף מצוי לא משחרר.
האם זה 'מעשה חלם' טיפוסי או העתקה פסיכולוגית למציאות מובנית של צדקנות ותאווה? עצמו עיניים, בבקשה, וחשבו עכשיו על אוסלו. זה אגוז קשה לפיצוח - לא? ובכן, בביטויו הנפיץ 'יתומי טראמפ' מראה ברנע לכולנו שאגרופו עדין קפוץ בתוך צנצנת אוסלו המדממת, הוא לא משחרר. ברנע יקירנו - לאונידס הספרטני הגיש לפרסים (אירנים?) את עסקת ה-300 ההיסטורית על 'מגש הכסף' בתרמופיאלי, לעומתו קברה מדינת ישראל באוסלו 1500 'קורבנות שלום' וידך עדין שלוחה אל הנער, לא משחררת...
במקרה, כמו בסיפור 'כיפה אדומה', מגיח לפתע צייד יאנקי מזוין - אותו ז'לוב פרוע - מציע לערבים במזה"ת את עסקת ה-מאה ובמקביל מחרים את האירנים. זה חלם קולוסאלי שרק 'הנאשם' מטיף לו מבלפור. הפלא ופלא, בניגוד מצמרר לכל הסיפורים, האגדות, המדרשים והאג'נדות שנשמרים בקפידה בתיקו הפובליציסטי של ברנע, מתרחש הוקוס-פוקוס פתאומי, טקטוני, דופק את מצב-הרוח התרבותי והנאור שהכתיב עד כה הקדוש ברנע לאומתנו השפופה, ויש לנו עכשיו הסכמי שלום מתפרצים עם מדינות המפרץ. בדרך מתנפנפים עוד עסקים שוברים שתיקה של דורות.
שמחה לאיד
לא תשחרר, ברנע? מה, אומר הקוף המצוי שטרם דחף ידו לצנצנת: לשווא נפלו 'קורבנות השלום'? האם בכלל יש קשר בין הקורבנות לשלום מלבד חזונו הנפרץ של פרס? מכל חברינו ממליחי הארץ נותרו בצנצנת רק קומץ אגרופים מצומקים. רוב הנוהים בעבר אחרי השמש ועמיה מצאו מקלט חדש באולם המשפט שבראשו הוצבה הפרקליטה דינה זילבר. אלא שלצנצנת נוסף אגוז גדול, בלתי ניתן לפיצוח, עליו חרוטה מועמדותו של נתניהו לפרס נובל לשלום. אוי, נחת אסון כבד בממלכת מכרות מלח-הארץ; להציב את ביבי בקרבת הזכאים פרס, רבין... וערפאת? הם הביאו לנו המוני 'קורבנות שלום' ומסרו חלקי א"י בתמורה - מה מביא הנאשם?
אלוף יאיר גולן, אגרופו בצנצנת, מהדהד את תפיסת עולמו של ברנע. מדובר בדימוי האלתרמני 'מגש כסף' (כספים): "...אני וחברי אלה שבאמת בנו את הארץ הזו ואלה שבאמת נלחמים עליה ובונים אותה גם כיום...". כל השאר עושים זאת בשקר על אדמת ישרא-בלוף, אתה הבנת את זה שטקר? אם לא - החברים האלה ינתקו אותך מהחשמל...
יתומי אוסלו לא מעוררים צל של התרגשות ו/או הזדהות בקרב 'מלח הארץ'. יתומי טראמפ משמשים לשמאל מזרקות אדירות של שמחה ל'איד' - על נפילתו של המיטיב הענק של מדינת ישראל. המסקנה אחת, לדעתי: מאחר שהמדינה 'נלקחה' מהם (ויש ביניהם הטוענים - נגנבה) אין לה עוד משמעות. כלומר, מלח הארץ מתחיל להפנים שלא תהיה לו 'כל-אזרחיה' אלא יהודית. חלק ה'דמוקרטית' לא באמת מעניין בולשביקים - לכן הפכה המדינה לסרח עודף, אולי אפילו נפל שצריך לקבור באדמה עם 'קורבנות השלום'. אז היכן, יאיר, אתם בונים אותה היום?
יד ושם
אפי איתם - שר-צבא ישראל, לוחם יהודי בארץ הקודש, במדינת ישראל. בעיני רוחי אני רואה את הסצנה שבה ניצב יהושע, יד ימינו, ממשיך דרכו, של משה, ביריחו: "...והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם-לצרינו? ויאמר, לא כי אני שר-צבא ה' עתה באתי. ויפול יהושע אל פניו ארצה...". האם יש מסר חזק ונכון מזה לעולם המבולבל סביבנו? בראש יד-ושם ניצב שר-צבא ישראל, קצין מלחמות. אסיים בברכה לאפי ולכל האוחזים בנשק - 'רק חזק ואמץ'.
