הנה משימה למפכ"ל המשטרה הבא, יהיה מי שיהיה: אולי אתה תצליח לפענח פשע חמור שבוצע לפני שבע שנים, ואשר עד היום יש צו איסור פרסום על חקירתו? ובמבט רחב יותר: אולי אתה תצליח להביא למצב בו המשטרה לא תרוץ לבית המשפט כדי לסתום את ההדלפות ממנה ולהסתיר את כשלונותיה?
דוברות המשטרה - שאין כמותה בשירות הציבורי לטפיחות עצמיות על השכם, ברמה שפשוט גורמת לבחילה מרוב מתקתקות - שלחה היום (9.1.20) את ההודעה הבאה, המובאת כאן כלשונה:
"כבוד השופטת עינת רון מבית המשפט השלום בראשל"צ האריכה היום 09.12.2020, את תוקפו של צו איסור פרסום בתיק החקירה שעניינו פיצוץ ברכבו של פרקליט בתל אביב ביום 07.11.13. הצו אוסר לפרסום כל פרט מפרטי החקירה וכל פרט העלול לזהות את החשודים. כמו-כן אסור פרסום כל פרט מפרטי החקירה שעשוי לחשוף את פרטי הקורבן, לרבות את שמו, זהותו וכל פרט הנוגע למערך אבטחתו או העלול להעיד על האופן בו הוא מאובטח. יוּתַר לפרסם כי מדובר בפרקליט מפרקליטות המדינה. תוקף הצו למשך 180 ימים ועד לתאריך 06.06.2021".
הבנתם מה קורה כאן? בנובמבר 2013 - לפני למעלה משבע שנים - היה פיצוץ ברכבו של פרקליט מפרקליטות המדינה. מאז ועד היום יש איסור פרסום על הנושא, ובית המשפט מאריך אותו בצורה אוטומטית מדי חצי שנה. ברור ממנו, כי החקירה עדיין בעיצומה ("כל פרט מפרטי החקירה"). הוא גם רומז לכאורה, כי בידי המשטרה יש חשודים או לפחות שהיא חושדת במישהו ("כל פרט העלול לזהות את החשודים"). אלא מאי? ההיגיון מלמד שזהו בלוף גמור.
בהנחה שלא מתנהל כאן מזה שנים איזשהו משפט סופר-חשאי שאיש לא שמע עליו, ובהנחה שאפילו משטרת ישראל - עם כל העבירות שאנשיה מבצעים על בסיס יום-יומי - אינה מסוגלת לעצור אדם ולהעלים אותו למשך שנים, הרי שאין חשודים ואין מעצרים ובוודאי שאין משפט. אם היה משפט, צו איסור הפרסום צריך היה לבוא מבית המשפט בו היה מתנהל - ומאחר שמדובר בנסיון רצח, זה חייב להיות בית המשפט המחוזי בתל אביב ולא בית משפט השלום בראשון לציון. מה עוד, שאין שום סיבה שבעולם לנהל משפט כזה כל-כולו בדלתיים סגורות, והיינו שומעים על דרישות ומהלכים של התקשורת לאפשר לפרסמו אם איזשהו הרכב היה חושב בטעות שצריך למנוע זאת.
כפי שכבר ציינתי כאן שוב ושוב, הבהילות בה המשטרה מבקשת ומקבלת, ממש מדי יום, איסורי פרסום על חקירות - כולל כאלו הנמצאות בשלב ההתחלתי ביותר שלהן - מלמדת שהיא יודעת היטב שההדלפות באות משורותיה. אלו חקירות שאין בהן חשודים ואין בהן עורכי דין, ולכן הפרטים מצויים אך ורק בידי החוקרים - והמשטרה עצמה יוצאת מתוך הנחה שהם עלולים להדליף, כולל מן התיקים הרגישים והחמורים ביותר. זה בדיוק המצב כאן: רק המשטרה יודעת מה קורה (אם בכלל קורה) בחקירה הזאת, ולכן איסור הפרסום נועד לסתום את פיה של התקשורת במקום את פיהם של המדליפים.
על פניו נראה, כי כל מטרתו של הצו הזה - ונזכיר שוב שהוא בתוקף מזה שבע שנים - הוא להסתיר את הכישלון המוחלט של המשטרה בפענוח פשע חמור במיוחד: ניסיון לרצוח פרקליט מפרקליטות המדינה. איכשהו ההיגיון אומר, שהאירוע הזה לא התרחש בגלל סכסוך שכנים או בעיות משפחתיות. אבל למשטרה אין מושג מי ביצע אותו, או לכל הפחות - אין לה ראיות כדי להוכיח מי ביצע אותו. אז מה עושים כדי למנוע מהתקשורת לרחרח, להצביע על הכשלים ולדרוש הסברים? מונעים ממנה לדבר.
גם עינת רון, נשיאת בתי משפט השלום במחוז המרכז, נושאת באחריות. היא חייבת להבין שהמשטרה עובדת עליה (כן, כן, כבר ראינו גם את זה) במטרה להגן על עצמה, תוך פגיעה בעקרונות יסוד של חופש הביטוי וחופש העיתונות. העובדה שבית המשפט בראשון לציון הוא המגרש הביתי של החקירות הגדולות, המתנהלות בלהב 433 (השוכנת בלוד הסמוכה), אינה מצדיקה היענות אוטומטית לכל בקשה של המשטרה, מופרכת ושערורייתית ככל שתהיה. תפקידו של בית המשפט אינו להוות זרוע ארוכה של המשטרה או הפרקליטות, אלא לייצג את האינטרס הציבורי ולפסוק על-פי החוק. צו כזה איננו עולה בקנה אחד עם האחריות הזאת.
כל הדיון הזה יהיה מיותר, אם המשטרה תצליח יותר במילוי תפקידה ותעסוק פחות בכסת"ח; אם החוקרים יעסקו יותר בחקירות ופחות בהדלפות; אם הדוברות תעסוק יותר במידע לציבור ופחות ביחצ"נות. תרשו לנו להיות ספקנים האם המפכ"ל הבא יצליח, אם בכלל ירצה, להגיע ליעדים הללו.
