בקרוב נהיה עדים לדיון בבג"ץ על "חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי" - וקיימת סכנה שהבג"ץ ינסה לשנות את החוק בהתאם לדעתם הפוליטית של שופטיו. הדבר מזכיר את הפתגם הצרפתי הישן הגורס כי "ככל שדבר משתנה - כך הוא נותר אותו הדבר". אמרה אל-מותית זאת הולמת כמו כפפה את תיאבונו האימפריאליסטי של בית המשפט העליון שלנו במושבו כבג"ץ. שופטים אומנם מתחלפים מעת-לעת אך תמיד נשמר בו אופי הרוב מימי שבתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט הזה. אלה שבאו אחריו הולכים בקנאות בדרכו כי "הכל שפיט" כביכול, בביטול הצורך בפגיעה אישית כתנאי לפנייה לבג"ץ - ובצורך האובססיבי לפסוק בענייני מדיניות הציבור בלי שום חקיקה שנתנה לו סמכות לכך.
במצב זה התערבות הבג"ץ בחוק-הלאום תהיה טראגית לעם היהודי כולו. זהו חוק החוזר על ההוראה היסודית שבמגילת העצמאות כי מדינתנו היא "המדינה היהודית אשר תיקרא בשם ישראל" - וההכרזה היא על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". לצערנו, העליון פסק בזמנו כי זאת אומנם הכרזה חגיגית - אך אינה חוק - ולכן היה צורך לחוקק את החוק-הלאום. ייתכן שבאנגליה ובצרפת, לדוגמה, אין חוקים המכריזים במפורש שהמדינה שייכת לעם הבריטי או הצרפתי אך שם הכרזה כזאת אינה נחוצה כלל משום שעל הכל מקובל שאכן העמים האנגלי והצרפתי הם הבעלים על מדינותיהם הלאומיות. אך מעלינו פרושה תמיד העננה של נסיון מתמיד לשנות את אופי המדינה - תוך הכחשה זכותנו למדינה ריבונית. במצב זה אין ספק שחוק הלאום הוא חיוני דווקא משום שנפסק כאילו למגילת העצמאות יש רק אופי הצהרתי - ולא משפטי.
הסכנה מפני הבג"ץ בסוגיה זאת היא הרבה יותר גדולה מאשר מן המגזר הערבי בכנסת או מעוינות מדינות-ערב אלו או אחרות. זאת משום שבג"ץ אכן מנסה להכין את הקרקע להתערבותו בחוק הלאום אף שמדובר בחוק יסוד - דהיינו בחוק קונסטיטוציוני שמתישרים לפיו ולא משנים אותו לפי צרכים פוליטיים אלה או אחרים. סימן לכך הוא הצוו-על-תנאי החדש מ-24 בנובמבר השנה, לפיו הבג"ץ ציווה על הממשלה והכנסת לנמק מדוע לא יבוטל התיקון ל"חוק יסוד: הכנסת" שאפשר את הקואליציה בין הליכוד ו"כחול לבן" - כאשר הומצא מוסד "ראש הממשלה החליפי". כאן בית המשפט השתמש במונח מוזר שכנראה בא בטיעוני העותרים - אגודות ערביות לאומניות וקבוצות פוליטיות שמאלניות "לזכויות-אדם", כהגדרתן. הבג"ץ דורש תשובה לטענה שהתיקון לחוק יסוד: הכנסת בטל "מכיוון שנתקבל תוך שימוש-לרעה בסמכותה המכוננת של הכנסת". דהיינו הבג"ץ רומז לעניין היסטורי בתולדות המדינה שמזמן אינו קיים. בהחלטת האו"מ מ-כ"ט בנובמבר על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל - נאמר כי תקוימנה בחירות "לאסיפות מכוננות" ותפקידן לתת חוקות שיבטחו את הזכויות הפוליטיות והאזרחיות של כל אזרחיהן. אכן - בן-גוריון פעל לפי הנחיה זאת בכך שקבע במגילת העצמאות כי הבחירות הראשונות תהיינה ל"אסיפה מכוננת" שתפעל לקבלת חוקה - דהיינו לא לפרלמנט ייצוגי רגיל - אלא לאסיפה שתפקידה רק לקבוע חוקה למדינה. אך למעשה, לכל הסיעות במדינה הצעירה היה ברור כי חוקה לא ניתן חוקק בגלל בעיות דת-ומדינה - ולכן נחקק חוק המעבר תש"ט 1949 - הקובע במפורש שהאסיפה המכוננת תיקרא "כנסת ראשונה". ובכך שונה תפקידה ממוסד הקובע חוקה - לפרלמנט רגיל שמקבל חוקים וחוקי-יסוד. לא הייתה מחלוקת בקשר לשינוי זה - גם משום שלא ניתן (עד היום!) לחוקק חוקה שבמחלוקת דת-ומדינה - וגם משום שכל ענין שוויון-הזכויות היה ברור מאליו - והמדינה מאז הקמת פעלה כך - ובמיוחד כאשר אהרן ברק עשה "לובי" בשנות ה- 90 לחקיקת חוק יסוד: "כבוד האדם וחרותו" וחוק "חופש-העיסוק" החוזרים שוב על עקרון השוויון.
בכל מקרה "האסיפת המכוננת" שתוכננה על-ידי האו"ם שבקה חיים כבר בבחירות הראשונות מ-25.1.1949 והפכה לפרלמנט ("כנסת") רגיל - אך ביה"מ העליון בכך שמשתמש עכשיו במושג "סמכותה המכוננת של הכנסת" - רומז שזכותו כביכול לבטל או לתקן את חוק הלאום משום שהכנסת לא סתם קבלה "חוק יסוד" שלדעת רבים אינו מאפשר לבג"ץ להתערב בו - אלא שבעניין חוק הלאום היא פועלת עדיין כ"אסיפת מכוננת" ולכן כביכול אפשר לבטלו או לשנותו. זאת דוגמה לטענות משפטיות פורמליסטיות ומצוצות מן האצבע. בנוסח זה של הצוו שנתן ביה"מ מגולם נסיוני לפתח עילה חדשה לביטול או שינוי "חוק-הלאום" כאילו אם בחוק-יסוד אסור לבג"ץ להתערב - הרי מותר לו לעשות זאת בחוקים שהם כביכול חוקקו ע"י האסיפה המכוננת במסגרת חוקה. איך יתגבר הבג"ץ על "חוק המעבר 1949" שביטל את האסיפה המכוננת? - אל דאגה! "כאשר צריך - גם מטאטא יורה" אומר הפתגם העממי. טענה זאת שכולה נסיון להתערב בחוק-הלאום כדי לשנות אותו - נראית כתוצר ברור מבית-היוצר של אהרן ברק. חשים כאן את טביעות אצבעותיו אף אם לא הוא המציא אותה. היא נשמעת כפרי-רוחו גם אם הגו אותה אחרים בביה"מ העליון. אין להכנע למגמה מניפולטיבית זאת.
