אמש הבאתי כאן את מוסר ההשכל הנשגב של אמנון ממגנצא (מחבר "ונתנה תוקף...") והקדשתיו לבני גנץ. בקצרה, ההגמונים במחוזו הציעו לו באורח סדרתי להמיר את דתו והשיב בשלילה בו-במקום. רק פעם אחת ביקש שהות קצרה לחשוב, ועל כך נענש בייסורים מרים. הלקח הוא, שיש דברים שאסור לפתוח בפניהם אפילו סדק. למשל, אסור לפתוח מחדש אפילו דיון בתביעה עזת הפנים של בנימין נתניהו לבטל חלק מההסכם ביניהם. גנץ לא הגיב למוסר ההשכל של הגדול בדורו.
אולי אמנון ממגנצא הוא דמות רוחנית רחוקה מדי מכדי שגנץ יוכל ללמוד ממנה מוסר-השכל. אז משהו אחר שגם אותו סיפרתי בעבר:
פעם, בימים ההם שקדמו ל-gett taxi ישבו נשי הידוענים בניו-יורק והתפארו בבני זוגן.
שלי, אמרה אחת, מצטיין ברפואה.
שלי, אמרה השנייה, מצטיין באדריכלות.
שלי, אמרה השלישית, מצטיין משפטים.
ישבה ביניהן הזמרת האגדית מהילייה ג'קסון והרהרה מה תוכל לומר בשבח בן זוגה, ואז קפצה ממקומה:
שלי, אמרה, מצטיין להשיג מונית בשעת העומס.
אפשר לתאר במקביל את נשות הרמטכ"לים לשעבר מספרות בשבח בני זוגן.
שלי, תאמר רעייתו של אביב כוכבי, מצטיין ברוחב הדעת.
ושלי, תאמר זו של גדי איזנקוט, בשיקול הדעת.
ושלי, תאמר זו של גבי אשכנזי, באומץ לב.
ושלי, תאמר זו של בני גנץ, בזחילה.
מעולם לא ראיתי בפוליטיקה הישראלית ב-60 שנות עיתונות פוליטיקאי זקוף כל כך זוחל נמוך כל כך כמו גנץ. מי לנו כמו עומר ינקלביץ' שייוחס לה ביטוי מזלזל ביכולתו של גנץ, והוא נותר טבוע בתודעה הציבורית למרות שהיא הכחישה.
כרבי אמנון ממגנצא היה עליו לומר לביבי בנוכלותו: "לא מנהל איתך שום משא-ומתן על פתיחת ההסכם. אין הצדקה ואין צורך". בני גנץ נגרר בזחילה. עצם העובדה שבחר בחיים רמון לנציגו במשא-ומתן מעידה כי התכוון מראש להפוך את אבי ניסנקורן ל"שה לעולה"
1. רמון כה עויין למערכת המשפט, שעצם הופעתו בזירה כנציג של גנץ מעידה כי שר הביטחון ביקש מראש להיכנע לביבי ולמכור את ניסנקורן ואת בית המשפט ומערכת החוק.
מה קורה להם לכל הגנרלים האלה בדרוך רגלם על מפתן הכנסת? אהוד ברק ומשה (בוגי) יעלון, ובמידה ניכרת גם גבי אשכנזי הם היחידים שלא התקרנפו מכלל הקצינים הבכירים בני דורם.
הרשימה מבעיתה. ניר ברקת, יואב גלנט, עוזי דיין, אבי דיכטר, יואב קיש, בחורינו הטובים והאמיצים בים, באוויר וביבשה - כולם התקרנפו, כולם מכרו את נפשם וכבודם בנזיד עדשים, ומסתבר כי גנץ עולה על כולם.
צריך לנער אותם. "קומו תועי מדבר", כתב חיים נחמן ביאליק לדור העבדים ההולך ממצרים לישראל. בקרוב לא יימצאו אפילו ביצירת הענק של ביאליק חרוזים לתאר את העלובים האלה בפעולה.