לאחרונה שמתי-לב לכך שבכל פעם שמוכרזת מערכת בחירות כל מפלגה רוצה להתהדר באיש צבא כזה או אחר (זאת למרות שלפי דעתי לא נערך מחקר מקיף בנושא שעשה את ההשוואה בין תפקוד של קצין בשדה-הקרב, לבין תפקודו של אדם בשדה הפוליטי).
אם מסתכלים על הממשלה הנוכחית אנחנו רואים שהיא מורכבת מחמישה אנשי צבא: בני גנץ, גבי אשכנזי, יואב גלנט, מירי רגב, ורפי פרץ. מלבד גבי אשכנזי, שעליו נאמר על-ידי ח"כ לשעבר איילת נחמיאס ורבין ואחרים שהוא שיקם את משרד החוץ, לא באמת ברורה מידת השפעתם של ארבעת השרים האחרים על המשרדים שלהם.
ניתן לראות כי נכון לעכשיו, לא ברור מה עושה רפי פרץ במשרד לענייני ירושלים. צריך לתת קרדיט לבני גנץ על התעוזה שהפגין בהקמת מערך אפידמיולוגי צבאי העונה לשם "מפקדת אלון" אך לא באמת ברור מהי תפיסתו בנוגע למתקפות בסוריה המיוחסות לישראל לפי מקורות זרים, או לחלופין איך פותרים את בעיית עזה המעיקה בעיקר על תושבי "עוטף עזה".
גלנט דורש בכל הזדמנות לפתוח את מערכת החינוך אבל הוא לא מציג תוכנית מותאמת למצב המיוחד בו שרויה מדינת ישראל. כך, למשל, הוא לא דורש שהלימודים יתקיימו במוסדות תרבות שכרגע מושבתים מפעילות, או לחלופין דוחף לצמצם את מקצועות הלימוד בשנה מאתגרת זו.
השרה מירי רגב מתנגדת להקמת הרכבת התחתית אשר אמורה לחבר את אזור גוש-דן עם אזור השרון, וטוענת שצריך להקים רכבת מהמרכז שתיסע לאזורי פריפריה בצפון ובדרום.
תרומתם של אנשי הצבא למהלך ההיסטוריה
בשדה הפוליטי-ביטחוני - מבין עשרים ושתיים הרמטכ"לים שהיו לצה"ל, רק שניים היו ראשי ממשלה (יצחק רבין בשתי קדנציות שונות, ואהוד ברק שהיה ראש ממשלה פחות משנה), ארבעה כהנו כשרי ביטחון, ושניים היו סגני ראש ממשלה כאשר רק אחד מהם היה שר במשרד רשמי (יגאל ידין היה שר החקלאות). השאר השתלבו במשרדים זוטרים או לחלופין כהנו כחברי כנסת.
מאחר שאנשים הם שונים האחד מהשני לא תמיד קל לעמוד על טיבם. כך למשל, יצחק רבין התעניין בכלכלה בשתי הקדנציות שכיהן כראש ממשלה והוביל להישגים אדירים בתשתיות ובסלילת כבישים. אהוד ברק, ומשה דיין עסקו בנושאים מדיניים אך טעו בתחזיותיהם הביטחוניים.
ההערכה היא שעד שלא יהיה מחקר מקיף בנושא יהיה קשה לדעת מהי תרומתם של אנשי הצבא לפוליטיקה והאם שווה לנסות לשכנע קבוצות אחרות להצטרף לשדה הפוליטי כמו למשל אנשי אקדמיה שלא מתלהבים להצטרף בהמוניהם.
