גנץ הגיע למגרש הפוליטי כפסדה של השמאל שהציגה עצמה כשמאל-מרכז, במטרה להצטרף לגל העכור, שביקש להדיח את נתניהו באמצעות מסע ציד פוליטי באמצעים משפטיים: פרשיות 1000, 2000, ו-4000. הרבה יותר משהצליח גנץ לקדם החלשה מהותית של נתניהו, הצליח נתניהו, להכשיל את עצמו.
גנץ הגיע למאבק הפוליטי-מהותי, הקשה ומאיים נגד יריבו המנוסה, כשהוא חסר ניסיון עשייה, מדיני, פרלמנטרי, מפלגתי ואזרחי והתנהל כפיל בחנות חרסינה, כשהוא איננו פוסח על שום שגיאה אפשרית. דומה שהצליח לבלבל אפילו את תומכיו, שראו ב"תרגיל גיוס הרמטכ"לים" לפוליטיקה, מה שאף פעם לא היה בו. הופעתו ערב סבוב הבחירות השני לכנסת ב-2019, נועדה לעודד את מחנות השמאל והמרכז, שכשלו פעם אחר פעם במאבקם נגד נתניהו, ע"י תגבור המחנה בפנים מוכרות מתחומים אחרים שישנו את מאזן הכוחות בין המחנות.
העויינות לביבי הייתה הביטוי המכובס של הכעס והתסכול המצטברים במחנה השמאל על כישלונם להתאושש פוליטית מרצח רבין. מה שלא הבינו בשמאל ולא הבין גנץ עצמו הוא שרוב הציבור לא קיבל את התיזה שנתניהו נושא באחריות מהותית כלשהי לרצח וככל שניסו יריביו למנף קלף זה, כך הרחיקו מהאלמנט הלאומי שבמעשה הרצח, ציבור גדל והולך. להרחקה זו, עם חלוף הזמן, היה משקל אלקטוראלי חשוב, משום שאחרי האינתיפאדה השנייה, נע הציבור הישראלי ימינה בהתמדה. רעיון אוסלו שבק חיים לא בגלל הרצח אלא בגלל הטרור וסרבנות הפלשתינים.
השגיאה העיקרית לכל אורך דרכו המדינית של גנץ הייתה שהציג עצמו כחלק ממחנה "רק לא ביבי" ולמרות שלא גזר על עצמו התנזרות מסביבת "הנגע", דיבר על נתניהו ככזה. גנץ לא נתפס אף פעם כחלופה אמיתית, משום שלא הציג לצד שמו חלופות אמיתיות למדיניות נתניהו, שיאפיינו אותו. לעומת זאת, כאשר נכנס לממשלת החירום הלאומית, וגם לפני כן, עשה רבות בכדי להפריע לנתניהו להוציא את מדיניותו לפועל, חרף העובדה שהיו בה מרכיבים מצויינים לישראל, כגון: האפשרות לספח את בקעת הירדן לישראל ולהכיל את החוק הישראלי על התושבים היהודיים באיו"ש, קידום היחסים עם המדינות הערביות המתונות במחיר ביטחוני נסבל והשתלבות מרחבית במזרח התיכון המשתנה, אחרי כשלון "האביב הערבי". נתניהו ניצל היטב חולשות אלה לגימוד משמעותו וערכו הפוליטיים.
גנץ לא הבין, כשם שלא הבינו חבריו ושותפיו למהלך, שהמהפכה המשפטית של אהרן ברק הייתה טובה ונכונה אולי עבור השמאל הקיצוני, אבל חוללה התנגדות גוברת במחנה הימין. עקרונותיה המעשיים ביקשו להפוך ב"מירמה" את שיטת הממשל הדמוקרטית המוסכמת, בה נבחרי העם הם המחוקקים ומי שקובעים את אופי המשטר והממשל במדינה, לשיטה מקבילה, העומדת בסתירה לעקרונות מגילת העצמאות, בה המשפטנים קובעים את "סדרי בראשית" ונבחרי הציבור צופים במחזה כ"סטטיסטים". כשלון השמאל בניסיונותיו לחזור להגמוניה שלטונית בדרך דמוקרטית, חידד וחיזק אצלו את הרגשת הצורך ביצירת מנגנון חלופי, אבל צורך זה לא לקח בחשבון שבמשטר דמוקרטי, אין תחליף לריבונות העם, שאותה מייצגים נבחריו ולא שום גורם אחר. ככל שרבו נושאי החיכוך המהותיים בין הימין לשמאל, התקבעו הגושים הפוליטיים בדעותיהם ובאירגוניהם, והימין, בין היתר בעזרת הדמוגרפיה, ייצב את עמדתו הדמוקרטית גם באמצעות עליונות מספרית.
את דרכו מול נתניהו פתח גנץ כראש גוש פוליטי שווה מספרית לזה של הליכוד, בתמרונים שהובלו במיוחד ע"י שותפיו לפיד ויעלון, והתחילו עוד לפני ההיחשפות למשבר. אולם הדרך בה הגיע לצורך לשקול ממשלת חירום, הייתה מרוצפת אירועי מחלוקת, התנגשויות ומעשי תככים, שנותרו ופעלו בבסיס חוסר האמון שליווה את יוזמת השותפות לאורך כל הדרך. עיקר המהלכים בשותפות בראשית דרכה, כוונו להכתיב מדיניות מצד אחד ולבלום את יוזמות נתניהו כראש ממשלת מעבר מצד שני.
אולם גוש הימין היה מלוכד וגדול בהרבה מ"כחול לבן", וגוש השמאל לא פעל כמקשה אחת, למעט בניסיונות להדחת נתניהו, שלהם לא נמצא רוב בכנסת. לאחר שהגיעו הצדדים למבוי סתום בהרכבת קואליציה וממשלה צרה ונדרש פתרון אחר בכדי למנוע סבב בחירות נוסף, רביעי במספר, היו החשדנות והמשקעים מהפתיחה העויינת בעלי משקל משמעותי בעיצוב יחסי האמון ההדדי. הדרך היחידה לגבור על העויינות ופערי האינטרסים וההשקפות ולשתף פעולה במאבק בקורונה, הסתמנה כממשלה עם מבנה פריטטי. שותפיו של גנץ באופוזיציה, לא הסכימו להצטרף למבנה זה, וגנץ החליט ללכת בגפו, כשהוא מתעלם מהעבר הקרוב עתיר המאבקים והדם הרע, שקדם לכך; נתניהו לא שכח. על-מנת לגרור את גנץ למבנה הא-סימטרי שנוצר, הסכים לוותר על משרדים חשובים ולקבוע מספר שווה של שרים וסגני שרים לשני השותפים, ובכך הפך את גנץ בעיני הציבור למי שדורש לעצמו כיבודים ואינו רגיש לשעת החירום שנזקיה גדולים בלאו הכי. בדיעבד הסתבר, שגודל הממשלה לא הקל על ניהול המציאות המורכבת, וניגוד העניינים המובנה בקואליציה הפריטטית, גרר אותה במהירות לסירבול ושיתוק.
דומה שהניסיון לבנות מערכת אירגונית שבה שום צד לא יוכל להכתיב מהלכים לצד האחר, היה מלכתחילה ניסיון עיוועים. לנתניהו לא הייתה ברירה ואילו גנץ נעדר את ההבנה לעומק של השלכות מהלך זה על יכולת הפעולה, הדימוי בעיני הציבור והתסכולים במפלגתו שיווצרו כתוצאה מ"סיר הלחץ" שבנו המנהיגים. גנץ סבר לתומו שגם בפוליטיקה של ניגוד אינטרסים מובהק, אפשרי מצב בו הדברים המורכבים ביותר מסתדרים אם קיים רצון טוב, אבל לא הבין את השונויות בין אופיו ומצבו לבין אלה של נתניהו. במהרה התברר שחלומות באספמיה הם אכן רק כאלה ותו לא, וכל המבנה החל מתפורר. כאן התחיל סוף הסיפור! כמויות הדם הרע גדלו, חוסר היכולת לתפקד החמיר, הנכונות לפשרות נגוזה, הדימוי הציבורי נשחק וכו'. נתניהו נכנס למהלך כשדימויו פגוע, כשהוא בעיצומו של מהלך מדיני נרחב של הסכמים בינלאומיים ובאופק הלא רחוק ממתין לו המשפט, ואחריו הרוטציה. להבדלי הוויה אלה ישנן השפעות והשלכות על לוחות הזמנים, סדרי העדיפות ודרכי השקלול של החלטות נדרשות באותם נתוני מצב וסביבה.
הקורונה טרפה את קלפי כולנו כאשר הופיעה בתפר שבין מערכת הבחירות השלישית לנוכחית שבדרך. עם הופעתה, שימשה מפלט לכולם מפני סבב בחירות חדש. בלחץ דעת הקהל, החליטו שני המחנות הגדולים להקים ממשלת חירום משותפת ופריטטית כתחליף לסבב בחירות נוסף. אולם, נקודות המוצא להקמתה היו: נתניהו כראש ממשלה ראשון ברוטציה, בזכות משקלו הפוליטי, הפורמלי, העדיף קבלת החלטות באמצעות מסגרות פריטטיות בכנסת ובממשלה, שמחצית שריה מהימין ומחציתם מהשמאל. גוש הימין הצטרף כולו למהלך בהנהגת נתניהו; גוש השמאל, מלבד כחול-לבן, נמנע מכך. נתניהו, אחרי שלוש מערכות בחירות בהן לא הצליח להקים קואליציה מתפקדת, הבין שמעמדו נחלש וביקש לשחק על זמן, בתקווה שמהלכים פוליטיים שהיו בקנה יבשילו ויקנו לו יתרון יחסי שעימו יתמודד וינצח. דומה רה"מ גם הבין טוב מכולם את משמעות משבר הקורונה, אולם לא הטיב לשחק בקלפים שהיו בידיו. הסגר הראשון שכפה על המדינה היה יעיל וקצר יחסית, אך לאחריו כשל רה"מ בניהול המאבק בהתפשטות המגיפה וכישלונות אלה כרסמו וממשיכים לכרסם במעמדו גם עתה. גנץ לא השכיל לנצל הזדמנות זו, כשם שלא השכיל למנף את שליטתו במשרדי הביטחון והמשפטים כדי להביא לשינוי מהותי בדרכי הניהול והאכיפה של הוראות הממשלה לציבור, או למצער להתייצב בתקשורת כסנדקם המובהק. ככל שנלחץ נתניהו ע"י האירועים החיצוניים, פחתו סבלנותו ומוכנותו לסבול את מלוא משמעותה של ממשלת החירום הלעומתית שהציב מולו גנץ - למעשה: ממשלת שיתוק.
הטיפול בהשגת החיסונים היה "ההברקה" האחרונה של רה"מ אולם זו כבר לא הספיקה לשיריון גוש הימין כמסגרת מלוכדת אחת. בהמשך שגה נתניהו שגיאה חמורה נוספת, כאשר סבר שהחלשות גנץ, שהפך למשקולת פוליטית ניהולית כבדה בתוך הממשלה, מחזק את מעמדו לקראת התמודדות בבחירות נוספות. גנץ אומנם נחלש והתפורר, ועימו יחד גברה גם הפגיעה התדמיתית בנתניהו. יריבי רה"מ מבית (בליכוד ובגוש הימין), אותם הזניח ובהם לא השכיל לטפל בטרם נחשפה לעיניהם והחלה לקרוץ האופציה שיצרה חולשת גנץ, החלו מתפתים לנקוט צעדים עצמאיים, לעבר חלופה שלטונית "בעלת סיכוי". חולשת גנץ, החלה מדרדרת גם את מעמדו של נתניהו, ומבחינה זו, גנץ "כקמיקזה" התגלה כמכשיר יעיל יותר מגנץ כיריב פוליטי.
הרושם המצטייר כרגע הוא שאף אחד מהשחקנים הפוליטיים המרכזיים - נתניהו, סער,
2 בנט ולפיד - אינו שולט במצב וכולם נכנסו לסחרחרה שאיש מהם אינון יודע כיצד יצא ממנה. מבחינות רבות מזכירה הסיטואציה "מהפכה", אולם מגרש ההתרחשויות שלה, לשמחתנו, הוא המגרש הפוליטי ולא שלטון הרחוב. ברגע זה, על-פי הסקרים ניתן להגדיר מצבים "נומריים" בהם תוכל לקום ממשלת ימין, או ממשלת שמאל-מרכז-ערבים. בכדי שהדבר יקרה, חייבות להשתנות פרדיגמות, שלא יהיה קל, בלשון המעטה, לממשן. בימין ידרוש הדבר פרישה של נתניהו מראשות הליכוד ובשמאל-מרכז - הכרעה בשאלת זהות ראש הממשלה המיועד והקמת ממשלה לאומית בשיתוף עם הרשימה הערבית האנטי-לאומית. בשני המקרים גנץ ורשימתו מתנוונים וככל הנראה ימוזערו או יעלמו כליל מהבמה הפוליטית.
ישנם הסוברים ש"הקוסם" נתניהו ימצא פתרון לתסבוכת שהוא עצמו בישל; הפעם כבר אינני משוכנע בכך. אחרים מדברים על "תום עידן הימין והשמאל" ותחילת "עידן הפרגמטיזם הפוליטי". לדעתי, אם יקרה הדבר, יהיה זה אסון אמיתי - איום הרסני לפורר את הממשל הדמוקרטי והסדר הציבורי.
גנץ איננו אדם כריזמטי. המאבק שלדגלו נקרא להקים את "כחול לבן", חייב דמות דינמית, גמישה, אגרסיבית ומנוסה. באוסף הדמויות שליקט למחנהו היו לא מעט חברים שקופות שרצים תלויות על צוואריהם, ובכללם הוא עצמו. פוליטיקה היא מאבק כוחות ואינטרסים, והשאלה מתי ותמורת מה ראוי לוותר ומתי "לעשות שריר" היא האומנות השימושית המרכזית בה ומצריכה יזמות, תמרון ומהירות התגובה.
בעת התייצבות למאבק מול מחנה הומוגני, מאוחד ומוכן למלחמה, אסור שמספר הקבוצות במחנך יהיה "גדול" ממספר אנשיך. ככל שהמחנה גדול ומגוון יותר, חשובים מאוד האידאה או ההסכמה האידאולוגית על הדרך לצד האמון בין השותפים. בהיות מאפייני השיתוף במחנה סילוק נתניהו וקבלת ג'ובים לאחר מכן - כפי שאכן היה מצב במחנה גנץ - גדל בהרבה הסיכון לכישלון מהסיכוי להצלחת היוזמה.
מערכת השלטון הישראל עשוייה טלאים, טלאים. ללא חוקה וללא מערכת חוקי-יסוד שלימה ומוגדרת היטב. חילוקי הדעות העקרוניים מקיפים לא רק את מדיניות החוץ והביטחון אלא גם את הקונספציה הראויה למבנה השלטון בתחום הפרלמנטרי, הממשלתי והמשפטי ויחסי הגומלין ביניהם. חוסר ניסיון תפקודי בנבכי מנגנוניזציה זו הוא קריטי להצלחה. גנץ ושותפיו הבכירים לא ראו זאת ולא נערכו כהלכה. נתניהו, לעומתו הוא ה"שועל" הוותיק ביותר במדינה בתחומים אלה.
גנץ ביקש ליצור רושם שהוא איננו ממשיך דרכו המובהק של רבין באוסלו. כך ביקש ללקט קולות משולי הימין, שיעזרו לו להקים את המחנה האלטרנטיבי לגוש הימין. אולם למעשה, מיום שהגיע לעמדת השפעה בממשלת החירום, פעל כממשיך דרך רבין ונפגע מכך באובדן מעמד ועוצמה. לאחרונה עוד הגדיל עשות בחוסר ניסיונו, כאשר בדברים שאמר על ירושלים כבירה פלשתינית ועל סיפוח איו"ש, גרם להרמת גבה לא רק בישראל.
משקלו של גנץ בממשלה כשר ביטחון ורו"מ מיועד על צה"ל ופעולותיו, כמעט לא ניכר. הוא אומנם לא מנע מפיקוד העורף ויחידות המודיעין וחר"פ לסייע במאבק בקורונה, אך כרמטכ"ל לשעבר, היו הציפיות ממנו גבוהות יותר; חולשותיו שחקו את תדמיתו; "הבחור הטוב" הצטייר לפתע "כלא מנהיג" הדרוש לחילוץ המדינה מקשייה.
מינוי ניסנקורן לשר משפטים היה שגיאה קשה. אם ציפה גנץ לשותפות מצד נתניהו בנושאי חוץ, במאבק בקורונה, בנושאי תוכניות עבודה, תקציב ושינויים מבניים במשק, היה חייב להבין שמשרד המשפטים הוא "סדין אדום" בליכוד ואסור ששר המשפטים יתפקד בממשלה המשותפת כ"שור נגח". נדנדת החשדנות ההדדית ש"פיתח במשותף עם נתניהו", כירסמה במעמד שניהם ותרמה לסוף דרכם הפוליטית המשותפת ואולי גם לסוף דרכם הפוליטית. מעמדו של נתניהו בראש הגוש הפוליטי הגדול במדינה מקנה לו יתרון יחסי על גנץ אובייקטיבית סביר שיצא מכל משבר כזה טוב ממנו.
אין צורך לזהות במדויק אילו מהמעשים או המחדלים של "כחול לבן" היו חמורים או מתגרים יותר. ברור הדבר שנתניהו נכנס תחת החופה המשותפת בחוסר רצון ובלית ברירה. כאדם שמבקשים את "נפשו הפוליטית" במוצהר, בשילוב עם חשדנותו הידועה, רגישות פוליטית היא עניין מובן וצפוי. תחת שותפות זהירה הנבנית בהדרגה לכלל ברית פוליטית, הפכו היחסים מראשיתם לקרב אגרופים מתמשך ומחמיר. מכאן קצר המרחק למשבר שאינו בר-איחוי.
ימיו הקצרים של גנץ בפוליטיקה, הם תולדה של עוצמת המשבר החברתי-פוליטי בישראל, חוסר ניסיונו, חוסר יכולתו להסתגל לאילוצים ולהבדלי האופי בינו לבין נתניהו, היערכות לקויה מבחינה מפלגתית, חוסר שליטה באנשיו ובעיקר אי-הבנת ואי-התחשבות באילוצים שהכתיבו את דרכו של נתניהו. גנץ איפשר אומנם את הקמת ממשלת החירום - תרומה חשובה, ללא ספק, אך בלתי-מספקת. ברוב מעשיו האחרים היו הנזקים שחולל או לא מנע, משמעותיים או חמורים יותר. את הסבב הנוכחי "בעולם הפוליטי", אכן מסיים גנץ בקריסה גרוויטציונית "מרהיבה".
