מנהיג אירן, עלי חמנאי, מקפיד להדגיש בנאומיו את עקרונות המהפכה האיסלאמית, ולהזהיר מפני התככים (והחתרנות הרעיונית) של ארצות הברית וכמובן מפני ישראל. הוא דורש מהדרגים הבכירים בממשלתו ליישם את "כלכלת ההתנגדות", שאמורה לדעתו לאפשר לאירן לעמוד על רגליה גם בתנאי מצור וסנקציות. חמנאי מגלם קו אידיאולוגי ברור ובעל המשכיות היסטורית מאז המהפכה ב-1979. מה שמייחד את המשטר האירני הוא התפיסה של "שלטון חכם ההלכה", קרי: שלטונו של חמנאי בתור פוסק אחרון ומוביל המהפכה. ההיבט המהפכני הוא החשוב ביותר, ומוביל את התנהגותו של המשטר האירני במדיניות הפנים והחוץ.
האידיאולוגיה השלטת נשענת על כמה תפיסות יסוד הבאות לידי ביטוי במדיניות הפנים והחוץ (במובנה הרחב הכולל תעמולה, חתרנות, תמיכה בשלוחים והפעלת כוח). בראייתו של המשטר, ללא דבקות בעקרונות אלה תאבד אירן את שליחותה ואת צביונה המהפכני. עקרונות אלו הם:
תפיסת העימות. האידיאולוגיה המהפכנית האירנית שאלה אוצר מילים ומושגים מתנועות השחרור המרקסיסטיות בעולם השלישי. עולם מושגים זה כולל התנגדות ל"התנשאות העולמית" המגולמת בארה"ב, ועוינות בלתי מתפשרת לישראל – מאחר שהיהודים, לפי תפיסה זו, הם עדה דתית בלבד. שלילת הציונות איננה פוליטית גרידא אלא מהולה באנטישמיות ובהכחשת השואה. המאבק המתנהל הוא בין הנדכאים עלי אדמות – מונח שהושפע מכתביו של המרכסיסט הצרפתי-קאריבי פרנץ פאנון – ל"עושקים מתנשאים". אידיאולוגיה זו מייצרת דמוניזציה מוחלטת (השטן הגדול והשטן הקטן) ומונעת ראיית ניואנסים ודקויות בהתנהגות היריב.
עצמאות אירנית. חמנאי מדגיש את חשיבות העצמאות של אירן שתושג באמצעות "הסתפקות עצמית" או ייצור עצמי של כל דבר הנצרך לאירן. "כלכלת ההתנגדות" היא מילה דומה למושג אוטרקיה, אלא שכלכלת אירן מתקשה ליישם את התפיסה הזאת.
חתרנות איזורית בלתי פוסקת
ייצוא המהפכה וסיוע להתנגדות. אינדוקטרינציה וסיוע ל"התנגדות" (כלומר: ארגוני טרור למיניהם) מהווים מרכיב חשוב של התפיסה המהפכנית עוד לפני 1979. פעילות זו מאפשרת לאירן לרכוש השפעה פוליטית ואף דומיננטיות אסטרטגית במדינות בהן פועלים שליחיה. אף שמדיניות זו פועלת במסגרת אילוצים מקומיים קשים (מול מחאה גוברת בעירק ובלבנון; מלחמה עקובה מדם בתימן; לחץ ישראלי ומתח עם הרוסים בסוריה) שהמשטר מודע אליהם היטב, הוא מחויב לה ורואה בה תכלית העומדת בפני עצמה, שספק רב אם יהיה מוכן להעמידה למיקוח במסגרת מהלכי הסדרה רחבים.
בסוריה אירן ממשיכה להעביר אמל"ח מדויק ולפרוס מיליציות הסרות למרותה ושעלולות להפעיל אמל"ח נגד ישראל בשעת פקודה מטהרן. בלבנון, אף שהסיוע לחיזבאללה פחת בשל המצוקה התקציבית החריפה בטהרן, אירן באמצעות שליחיה מסרבת להרפות מן האחיזה במוקדי הכוח או לתת דין וחשבון על התנהלות חיזבאללה (מופעלים לחצים להשתקת מי שהאשימו את הארגון באחריות להתפוצצות בנמל ביירות).
בתימן, אירן ממשיכה להעביר טילים וכטב"מים למורדים החות'ים המשתמשים בהם לפגיעה במתקנים סעודיים אסטרטגיים. ב-24.11.20 החות'ים ירו טיל שיוט אירני מדגם "קודס 2" על מתקן השייך לחברת הנפט הלאומית הסעודית אראמקו. עיתון אירני שיבח את הפגיעה והודה שהטיל היה אירני. התעלמות אמריקנית מהמעורבות האירנית תגזור על תימן את המשך המלחמה.
בעירק, מיליציות פרו-אירניות משמרות השפעה ויכולת פעולה למרות מאמציה של ממשלת כאטמי לרסן אותן. הן שבות וממחישות יכולת לירות רקטות על בסיסים אמריקניים, ולרצוח באין מפריע את אלו המוחים נגד פעילותן; השפעתן הפוליטית היא גורם שכל פוליטיקאי עירקי חייב להתחשב בו.
בזירה רחוקה יותר, בדרום אמריקה אירן מקיימת קשרים ענפים עם ונצואלה משום שהמשטר של ניקולאס מדורו הוא משטר "מהפכני" (שמאלני) ואנטי-אמריקני. אירן מממנת את ערוץ HispanTV המפיץ תעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-אמריקנית ארסית. באמצעות הנוכחות בוונצואלה אירן מקיימת תמיכה לוגיסטית ברשתות הטרור של חיזבאללה בדדום אמריקה, המעורבות גם בפשע מאורגן ובסחר בסמים.
המכנה המשותף של הפעילות האירנית במדינות שונות הוא שהיא מתבצעת כמעט ללא נוכחות אירנית בשטח (להוציא את כוחות משמרות המהפכה בסוריה) ותוך עלות נמוכה לאירן במונחים יחסיים. פעילות במתאר זה מאפשרת לאירן מרחב הכחשה והיא מרחיקה סכנה של התנגשות צבאית ישירה שלמשטר אין בה עניין. לבסוף, הפעילות האירנית נשענת על היכולת האסימטרית, קרי: שילוב בין טרור וחתרנות לבין רקטות וטילים טקטיים ובליסטיים.
גם אידיאולוגי וגם רציונלי
האם אירן פועלת באופן רציונלי? עלי חמנאי אוחז בהגה השלטון באירן מאז 1989. מאז הוא לא עשה דבר שמאפשר לחשוד בו כהרפתקן או אי-רציונלי, בנוגע ליישום של העקרונות שהוא רואה בהם את שליחותו. הוא אידיאולוג נוקשה, אבל בו בזמן גם מאוד זהיר. המשטר מודע היטב לכך שהעם האירני לא מעוניין במלחמה – הצלקות של המלחמה נגד עירק טרם הגלידו – ולכן ההתנהלות האזורית של אירן מתוכננת באופן כזה שלא לגרום להסלמה בלתי מבוקרת.
העקרונות האידיאולוגיים אינם שוללים אפוא את ההיבט הפרגמטי של מדיניות אירן. בסוגיית נגרונו-קרבאך ובסבך היחסים עם ארמניה ועם אזרבייג'אן, הגישה האירנית היא פרגמטית לחלוטין. אולם, יש להדגיש שלכל שחקן בינלאומי היגיון והגדרות משלו של אינטרס לאומי ופרגמטיות. מה שנראה כפרגמטיות אירנית בעיניים מערביות, חל אך ורק על אותם תחומים ומצבים שאינם נכללים בקטגוריה של דרישות אידיאולוגיות של המהפכה.
כאשר הדברים אמורים במרכיבי ליבה אידיאולוגיים, חמנאי מתנהג באופן עקבי ביותר ועד עתה אי-אפשר להצביע על שינוי כלשהו בקו האידיאולוגי האירני. מאז 2017 המנהיג מטעים שהוא לא מתנגד באופן עקרוני למהלכים דיפלומטיים, אבל בתנאי שהם נעשים מתוך "גמישות אמיצה". "גבורה רכה" או גמישה יכולה לשמש הצדקה לפשרה חד-פעמית, אך לעולם לא להפוך למדיניות.
לחמנאי יש שלל סיבות רציונליות לדחות על הסף כל פשרה עם ארה"ב. אי-אפשר להפריד בין מדיניות חוץ למדיניות פנים: הוא מתייחס שוב ושוב לחשש שוויתור בתחום אחד במדיניות החוץ יזמן לחצים נוספים בתחומים אחרים. הפסקת מימון חיזבאללה כמוה ככניעה או כהודאה בכישלון של המהפכה. בהעדר רטוריקה מהפכנית, האוכלוסייה האירנית תציג שאלות נוקבות להנהגה בקשר להתנהלות של "קרנות הצדקה", המנהלות כלכלת צללים בשליטת משמרות המהפכה והנותנות דין וחשבון לחמנאי בלבד.
בוודאי שאירן לא תוותר מרצונה על מרכיבי העוצמה שלה כגון תוכנית הטילים. ממילא, לא היה שיפור במצב הכלכלי של רוב האירנים לאחר הסכם הגרעין, מכאן שההתנגדות של השמרנים האירנים להסכם היא רציונלית ומבוססת: מדוע לאירן לוותר על מרכיבי עוצמה כמו תוכנית הגרעין והשפעה אזורית, כאשר התועלת הכלכלית אינה ברורה?
אין רפורמות למחצה
מאחורי כל החששות האלה יש גם סיבת עומק: הפחד של חמנאי מהישנות תרחיש הפרסטרויקה באירן. בנאום אחד בשנת 2000 הזכיר חמנאי את מיכאל גורבצו'ב כ-40 פעם. בעיניו, קריסת ברה"מ ממחישה מה קורה כאשר רפורמות יוצאות משליטה ומביאות לערעור הדרגתי של היסודות האידיאולוגיים של המשטר. גורבצו'ב לא התכוון כלל לפרק את המשטר הסובייטי אלא רצה לערוך רפורמות נקודתיות – אך לא הביא בחשבון שלא ניתן לבצע רפורמות טכניות ולהישאר במשטר קומוניסטי.
מכאן החשש של חמנאי שמא נשיא כמו חסן רוחאני עלול לבצע רפורמות שיפגעו במשטר, גם אם הנשיא עצמו נאמן לו לחלוטין. אי-אפשר לבצע רפורמות למחצה; ואי אפשר להגן על משקיעים זרים מבלי לשפר את שלטון החוק באירן. זאת הסיבה שאירן סירבה לאשרר את האמנה האוסרת על מימון טרור ( FATF), שכן אם המשטר יאשרר אמנה זו - הוא יתקשה לממן את חיזבאללה ואת יתר ארגוני הטרור. ככלל, חמנאי גם לא יכול להסתפק במס שפתיים לסיסמאות המהפכה, מכיוון שהדבר יפגע באמינות המשטר.
למקבלי ההחלטות האמריקניים צריך להיות נהיר, אפוא, שאירן תיאות לשוב למו"מ רק אם ארה"ב תסיר את העיצומים שהטיל הנשיא דונלד טראמפ – דרישה שאם תיענה, תתפרש בטהרן ככניעה אמריקנית. זו לא תניב מחוות נגדיות, אלא הקשחה בקו. המשטר האירני הוא אידיאולוגי ונוקשה, ובראיית המנהיג, ויתור – להלכה או למעשה – ולו על מקצת העקרונות האידיאולוגיים, יביא לקריסה או להתפתחות של המשטר שכבר לא יהיה משטר המהפכה האיסלאמית. לכן כל פשרה שאין בה כניעה אמריקנית ורווח ברור לאירן, מנוגדת לעצם מהותו של המשטר.
הדרך היחידה לעת עתה להכיל את מגוון האיומים של אירן היא לשמר את מנופי הלחץ הקיימים – גם אם הם לא גרמו עדיין לשינוי ההתנהגות של טהרן או לקריסת הכלכלה האירנית – ולגבות אותם באיום צבאי אמין. אם יש סיכוי כלשהו לגרום לאירן לבחון מחדש את התנהגותה, הרי זה בגביית מחיר גבוה עבור מעלליה – ובה בעת, המחשה שהיא לא תורשה להגיע ליעדים (בתוכנית הגרעין ובחתרנות האזורית) שהיא שואפת אליהם.
הדיפלומטיה המערבית ביחס לאירן חייבת עדיין להיתפס כעימות ולא כעסקת חליפין בין שותפים. לשם כפיית הבנות על יריב גיאופוליטי ואידיאולוגי נוקשה, הדיפלומטיה יכולה להיות אפקטיבית רק כאשר היריב משתכנע שלצד הדוגל בדיפלומטיה יש חלופה בדמות יכולת ממשית ונחישות להפעלת כוח צבאי.
