תכלה שנה אבודה ומגיפותיה ותחל שנת בחירות ותקוותיה. המגיפה הרפואית יש לה חיסון, המגיפה הפוליטית אין לה חיסון. השנים חולפות אבל האשליות וההבטחות תמיד חוזרות. כל המפלגות הוותיקות והחדשות, ינפיקו וישווקו המון הבטחות והמון אשליות לבחירות:
אנחנו נמגר את מגיפת הקורונה, נעקור את השחיתות והאלימות, נבטיח פרנסה למובטלים, נשקם את העסקים הקטנים, נחסל את העוני ונצמצם הפערים, נגדיל הקצבאות והגימלאות, נקיים שוויון בנטל הצבא, נכפיל את תקציבי הבריאות, הביטחון וצה"ל יהיו בעדיפות עליונה, לא נעלה מיסים ומחירים, נקים ממשלת אחדות ושיתוף יציבה וצנועה, ממשלת אמת ומופת. מאין יבוא הכסף כדי לממש את כל ההבטחות הדימיוניות הללו? מדובאי! עם ישראל חיי! כל המפלגות יבטיחו "פוליטיקה נקייה". "באנו לשנות". "תקווה והתחדשות". "מהפך אמיתי".
לאן נעלמו כל האלטרנטיבות הפוליטיות? כמעט כל מפלגה, ותיקה או חדשה, טוענת תמיד שהיא האלטרנטיבה לשלטון הקיים. תזכורת קצרה לאלטרנטיבות שהיו ונעלמו: מפלגת ד"ש, מפלגת שינוי, מפלגת המרכז, מפלגת קדימה, מפלגת העבודה מערך, מפלגת כחול לבן. הן כולן קמו וחיסלו את עצמן. לקראת הבחירות הקרובות, מפלגותיהן של הח"כים סער ובנט מבטיחות להיות אלטרנטיבה.
האם הם יתגעגעו לנתניהו? - על-פי רוב הסקרים מפלגות הלכוד, סער, בנט, שס, ויהדות התורה, עשויים לזכות בבחירות בין 70 ל-80 מנדטים בכנסת החדשה. הקולקטיב הפוליטי הזה מתנגד למדינה פלשתינית, ותומך בסיפוח שטחי ארץ ישראל. אם תרחיש פוליטי ימני הזה יתממש, יש סכנה שהוא יוביל לקיומה של מדינה דו-לאומית והחזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית יעלם. אם אומנם תרחיש הזה יתממש בתוצאות הבחירות, ייתכן שכל המפלגות שדגלו בסיסמה "רק לא ביבי", יתגעגעו לנתניהו? זאת משום שצריך להודות שנתניהו קרוב יותר למרכז בגוש הימין מרכז, מאשר סער ובנט.
הוא הצהיר שהוא תומך במדינה פלשתינית, הוא הסכים עם גון קרי ב-2014 לפשרות מפליגות, הוא הבכיר היחידי בימין שתמך במתווה טראמפ שכלל מדינה פלשתינית. למרות כל הצהרותיו הללו, הנוגדות את הימין של בנט, סער והלכוד, הוא הצליח ולא הפסיד. גם המחאות וההפגנות הרבות של המרכז שמאל לא מחקו את נתניהו, אלא מחקו חלק גדול מהמרכז ופירקו את כחול לבן. השמאל המסורתי הישן נעלם כמעט לגמרי, למעט מרצ.
השמאל האידאולוגי לא מסוגל לפרגן להסכמי השלום ההיסטורים עם האמירויות, בחריין,
סעודיה ומרוקו שהושגו בעיקר בזכות נתניהו. אבל למרות כל זאת יש להפריד בין הצלחותיו
של נתניהו כמדינאי, לבין הפרשיות, החקירות, והחשדות כלפיו שידונו במשפטו הקרוב.
הפוליטיקה והתקשורת במשבר - מאבדות מהשפעתן בציבור - המהפכה הטכנולוגית גרמה לזעזוע ולפגיעה במונופול ההשפעה של הפוליטיקה והתקשורת, שהיו להן על הציבור ועל קביעת סדר היום. הטכנולוגיה העמידה לרשותו של כל אדם ואזרח, במה חופשית להבעת דעותיו והפצתן, ללא תיווך של הפוליטיקאים וללא המסננת "המקצועית" של התקשורת שלאחרונה רוצה להיות גם "הרשות הבודקת" אמיתותם של דברי המרואינים.
התקשורת המקצועית המסורתית, בעיקר הטלוויזיונית המשודרת, הפכה בחלקה למפלגת תקשורת פוליטית במסווה שכביכול כל מה שמשודר רק על בסיס "שיקולים מקצועיים". הנה כמה דוגמאות מהתקופה האחרונה - כשבני גנץ יצא לדרכו בסיסמה "רק לא ביבי", התקשורת היללה והפכה אותו לאליל פוליטי, ואילו בסוף דרכו הפכה אותו לדחליל בכינוי עלוב ומבזה שהוא "סמרטוט חד-פעמי" כפי שכינתה אותו רינה מצליח. ביזיון וחרפה לכנות כך רמטכ"ל בצה"ל. בתחילה גנץ זכה לקבל מהתקשורת אשראי, אך כשחבר לממשלת נתניהו התקשורת ביצעה בו לינץ תקשורתי.
בתחילה כונה כפטריוט בהמשך כונה כסמרטוט. עוד דוגמה לתקשורת הפוליטית. כאשר אורלי לוי-אבקסיס, ערקה עם מנדט ימני לשמאל אל עמיר פרץ ומפלגת העבודה, התקשורת תיארה אותה כאמיצה ואשת עקרונות. כשלקחה את המנדט שלה מהשמאל וחזרה לימין לליכוד היא כונתה בתקשורת כבוגדת נחותה ועלובה.
מי אנחנו? האם אנחנו העם הנבחר? האם אנחנו אור לגויים? האם אנחנו טובים מאחרים? על-פי מה שמתחולל בתוכינו בימים אלה של המשבר הרפואי, הכלכלי והפוליטי, כנראה שאנחנו לצערינו עם בהפרעה לאומית, של מחלוקת תמידית בלתי פוסקת. אנחנו חיים בנדנדה בין אופטימיות לפסימיות, בין אופוריה לבין חרדה דיכאון ויאוש, בין אינפוזיה לאילוזיה. ההיסטוריה של כולנו כאן בישראל מאז הקמתה מראה שחיינו היו מלאים בחוויות לאומיות של הצלחות דרמטיות לבין טראומות של אסונות וכשלונות. למרות הכל אנחנו עם הנצח ששרד אלפי שנים, קם לתחיה, הקים מדינה קיבץ יהודים מכל הגלויות והפך אותה להצלחה היסטורית עם השגים בכל תחומי החיים. הציונות ניצחה וישראל הפכה למעצמה טכנולוגית, מדעית, וצבאית.
