הפרקליטים חסינים מהעמדה לדין

פרקליטות המדינה היא מוסד חיוני לקיומה של חברה דמוקרטית, וצריך לשמור על עצמאותה. בפרקליטות עובדים מאות פרקליטים מצוינים, מסורים, ישרים והגונים, אך כמו בכל מקום שבו עובדים בני אדם, יש סיכוי שיפלו טעויות בעבודתם. יש השוגים מתוך רשלנות, ויש מיעוט הפועל ברשעות, ולפעמים גם בשחיתות. לכן נדרשת ביקורת. דא עקא, ששנים רבות לא הייתה שום ביקורת יעילה על הפרקליטות, וזו ניהלה מלחמת חורמה נגד כל ניסיון לכונן מנגנון ביקורת כזה. הפרקליטות, העוסקת בדיני נפשות, חורצת גורלות וקובעת "מי יחיה ומי ימות" מבחינה פלילית וציבורית. היא הגוף בעל העוצמה הגדולה במדינה, והיא משתמשת בעוצמה זו באופן בלתי ראוי. ביטוי מובהק לשיכרון הכוח של הפרקליטות מצוי בציטוט שציטטה רויטל חובל, כתבת תוכנית הטלוויזיה "עובדה", מדברי היועמ"ש יהודה וינשטיין. לדבריה, וינשטיין אמר לד"ר חן קוגל, ראש המכון לרפואה משפטית, שהוא אינו יכול לכלול בתצהיר חוות דעת מקצועית הסותרת את עמדת הפרקליטות. חובל ציטטה את וינשטיין: "עם כל הכבוד, אני היועץ המשפטי לממשלה, ואני מחליט. אני קובע. אני אגיד לשרת הבריאות מה לכתוב, ואני אגיד לחן קוגל מה לכתוב, וגם אגיד לראש הממשלה מה לכתוב, כי אני קובע!"

מלחמת החורמה של ד"ר פורמן

ביטוי לחוליי הפרקליטות אפשר למצוא גם במלחמת החורמה שניהלה נגד מינויה של ד"ר מאיה פורמן למנהלת היחידה לרפואה משפטית פתולוגית במכון הלאומי לרפואה משפטית. טרם מינויה לתפקיד הייתה ד"ר פורמן מומחית עצמאית, וב-2014 הגישה חוות דעת מקצועית מטעם ההגנה במשפט הרצח של תאיר ראדה, שבו נאשם רומן זדורוב. חוות דעתה עמדה בניגוד לעמדת הפרקליטות. אקדים ואציין כי בסוף ההליך המשפטי קבע העליון כי פורמן צדקה בחוות דעתה. אנשי הפרקליטות התעלמו מהביקורת המקצועית על חוות הדעת שהוגשה מטעם התביעה, ולא התאמצו לברר איזו משתי חוות הדעת המנוגדות היא הנכונה. הפרקליטות, בראשות שי ניצן, נאחזה בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, שהעדיף לקבל את חוות הדעת של התביעה. משהעזה פורמן לחלוק עליה, החליטה הפרקליטות לפעול בכל כוחה נגד מינויה לתפקיד במכון לרפואה משפטית. פורמן לא נסוגה, וביקשה מבית הדין לעבודה לאכוף על המדינה את המינוי לתפקיד שזכתה בו במכרז. בית הדין לעבודה הורה לפרקליטות להגיש תצהיר בכתב של ראש המכון לרפואה משפטית, ד"ר קוגל, בעניינה של פורמן. קוגל מסר תצהיר חתום ומאושר על-ידי עורך דין, כנדרש. ואולם הפרקליטות לא הגישה את התצהיר מיד לבית הדין לעבודה אלא פנתה למשרד הבריאות (שהמכון לרפואה משפטית הוא זרוע מזרועותיו), ודרשה מקוגל לבצע שינויים בתצהיר החתום, בנימוק שהוא אינו תואם את עמדתה. לדרישת הפרקליטות לשינוי התצהיר צורפה הסכמתן של שתי משנות ליועץ המשפטי לממשלה, והפנייה למשרד הבריאות נעשתה על דעת מנהלת המחלקה למשפט עבודה בפרקליטות. ואולם קוגל השיב לפרקליטה בכירה זו באומץ: "לא אוכל לעשות שקר בנפשי, להשמיט חלקים רלוונטיים ולמנוע מבית המשפט את מלוא דעתי בעניין". לאחר בירור מעמיק כתבה נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, למנהלת המחלקה למשפט עבודה, בלשון זו: "מצאתי פגם בהתנהלותך באשר לדרישת תיקונים בתצהיר החתום של ד"ר קוגל". בדבריה עשתה גרסטל חסד עם הפרקליטות, שכן תחת הכותרת "עבירת הדחה בעדות", סעיף 240 לחוק העונשין קובע: "המניע אדם או מנסה להניעו, שבמהלך שיפוטי לא יעיד או יעיד עדות שקר או יחזור בו מעדות או מהודאה שמסר, דינו מאסר שבע שנים", ובמקרה זה נמצא לכאורה שכל רכיבי העבירה מתקיימים. הפרקליטות הסבירה שהיא פשוט שאפה לאחידות בעמדה שהוגשה לבית הדין, כלומר – לאחד את האמת עם השקר. על התנהלות הפרקליטות אמרה ד"ר פורמן בראיון עיתונאי: "אני פוחדת מפגישות עם פרקליטים, זה כמו שאדם ייפגש עם התוקף שלו". לא זו אף זו; לטענת מייצגיה של פורמן, הדרישה לבצע שינויים בתצהיר נעשתה על-פי פרקטיקה מקובלת ועל דעת בכירים בפרקליטות ובלשכת היועמ"ש, כלומר – כל הפרקליטות, ללא יוצא מן הכלל, ובכלל זה היועמ"ש. ניסיון להדחת עדים, וגם הדחה בפועל של עדים, היו אפוא תופעה שכיחה בפרקליטות. קשה להעלות על הדעת כמה אנשים – עשרות, מאות, אולי אלפים – ישבו, יושבים ויֵשבו בכלא בגלל הפרקטיקה הזו. ב-23 בדצמבר 2015, במסגרת החלטה בתיק זדורוב, קבע העליון פה אחד בעניינה של פורמן כי "התנהלות המשיבה ["מדינת ישראל", דהיינו ארבעה פרקליטים כמייצגי פרקליטות המדינה – ח"ר] תרמה להיווצרות הסיטואציה החריגה שאליה נקלענו בתיק זה. [...]". אחרי פסיקת העליון דרש קוגל מהפרקליטים התנצלות מיידית וגורפת לפני פורמן, אך הללו לא התנצלו. בתוכנית הטלוויזיה "עובדה" תואר כיצד הפרקליטות מעוותת תצהירים של רופאים במכון הלאומי לרפואה משפטית, כדי לאפשר הרשעה של נאשמים. העיתונאי עמרי אסנהיים ראיין בתוכנית את ד"ר חן קוגל.

• אסנהיים: "בכיר בפרקליטות אמר לי שהוא לא יצטער אם יקרה לד"ר קוגל משהו בדרך. האם אתה מפחד?"
  קוגל: "כן, אני מפחד, בטח שאני מפחד. [...] תראה לאן הגענו, שמנהל המכון לרפואה משפטית בישראל, המכון הלאומי, מפחד. בטח".

קוגל לא פירט ממה הוא מפחד. אני יודע ממה הוא מפחד. הוא מפחד שהפרקליטות תרדוף אותו, אולי תסמן אותו כמטרה. והוא לא היחיד. שרת הבריאות לשעבר, יעל גרמן, אמרה על אותה פרשה כך: "נחשפתי לכוחנות, לשיכרון הכוח של הפרקליטות. הייתי מזועזעת. הם יותר חזקים מכולם. הם ניסו להשתיק ולחסל את מאיה [ד"ר פורמן, ח"ר], לעשות סיכול ממוקד לעדה מקצועית שלא מתיישרת עם עמדת התביעה. על דברים כאלה שומעים ברוסיה, לא אצלנו. שיכרון הכוח בפרקליטות הוא סכנה".

לא מקרה יחיד

פרשת ד"ר פורמן חמורה במיוחד, אך אינה יחידה. הנה עוד מקרים שבהם פעלה הפרקליטות מתוך שכרון כוח: 1. בתקופת כהונתם של היועמ"ש מני מזוז ופרקליט המדינה משה לדור הנהיגו השניים מנהג חדש, והחלו להתבטא כלפי נאשמים בעניינים העומדים ותלויים בבית המשפט. בדיון בעתירה לבג"ץ שהוגשה נגד מזוז בעניין נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, מתח העליון ביקורת נוקבת על השימוש בתקשורת נגד הנאשם. השופט אדמונד לוי, בדעת מיעוט, טען כי היועמ"ש והכפופים לו נדרשים לחשבון נפש על התנהלותם מול התקשורת, ולא בפרשה זו בלבד אלא כדפוס מתמשך. גם השופט אליעזר ריבלין השמיע ביקורת ואמר שדרכה של התביעה היא דרך לא דרך, שכן היועמ"ש הקדים מאוחר למוקדם, והקדים הצהרות נחרצות לבחינה שלמה של נתוני הראיות ושיקולם. 2. בעת התנהלות משפטו של אהוד אולמרט בפרשת הולילנד התראיין פרקליט המדינה לדור, והאשים את אולמרט בקבלת שוחד בפרשה אחרת. אולמרט תבע את לדור בגין הוצאת דיבה. לדור התגונן בטענה שיש לו חסינות. בית המשפט לא קיבל את טענתו, ולדור נאלץ להתנצל. באחד הדיונים בעניין זה אמרה שופטת בית משפט השלום על פרקליט המדינה: "הוא ערער את אמון הציבור הן במערכת האכיפה והן במערכת התביעה". 3. בפרשת הדסק הרוסי בבנק הפועלים, שבה הועמדו לדין בכירים בבנק הפועלים בגין הלבנת הון, מתח השופט דוד רוזן ביקורת קשה על פרקליטות המדינה בשל הסתרת חומר חקירה. הוא קבע שהפרקליטות הצהירה "הצהרות לא נכונות" ו"הגישה כתב אישום לפני בדיקת כל הראיות", והעיר לפרקליטות בתגובה לטיעוניה: "זו לא המדינה שאני מכיר, זו לא המדינה שאני רוצה להכיר. זה פשוט מזעזע". האשמותיו של השופט דוד רוזן לא נבדקו. לעומת זאת, "מקורות בכירים בפרקליטות" מתחו עליו ביקורת בשל קביעותיו. 4. בפרשת האונס בעין גדי, הפרקליטות לא טרחה להעביר לנוגעים בדבר מידע חשוב וחיוני. המתלוננת ציינה שהיא חוששת לשלוח מישהו לכלא בגין משהו שלא עשה, אך הפרקליטות לא מסרה את המידע לסנגורי החשודים, אף שהמידע נרשם במזכריה. במשפט האונס הסתירה אפוא הפרקליטות מידע שלפיו המתלוננת מפקפקת בקיום האונס. רק בדרך נס התגלה המזכר. אלמלא כן, הנאשמים, שכתב האישום נגדם בוטל בסופו של דבר, היו עלולים להישלח לשנים רבות בכלא. אין ספק שבמקרה זה יש חשד לעבירה חמורה של שיבוש משפט בזדון, אבל לפני איזה גוף אפשר להתלונן על עבירה פלילית של הפרקליטות ופרקליטיה? 5. זמן רב לאחר משפטי הודתה רות דוד, פרקליטת מחוז תל אביב בזמן המשפט: "זה היה נורא שלא העברנו את חומרי ההגנה של רמון, וזה פגע לו בהגנה. טעיתי, ולא חשוב למה". כשהתגלה במהלך משפטי כי חומרי חקירה חיוניים לא הועברו לידי, פרצה סערה ציבורית. לא מעט עורכי דין אמרו לי: "מה אתה מתלונן? אלה מעשים יומיומיים. מה שקרה במשפטך אינו חריג. אתה פשוט הצלחת לחשוף זאת בזכות כוחך ומעמדך, אבל לאזרחים מן השורה אין לפני מי להתלונן וממי לבקש סעד!" 6. ב-8 באפריל 2016 פרסם פרקליט המדינה, שי ניצן, מאמר בעיתון ידיעות אחרונות, שבו טען כי הפרקליטות יודעת לחזור בה מהאשמות, והביא כדוגמה מקרה של אישה שהואשמה ברצח בעלה, ולאחר מכן הפרקליטות חזרה בה מכתב האישום. כשסיפרתי את הדבר לעו"ד צבי אבנון, סנגורה של אותה אישה, הוא לא האמין למשמע אוזניו וסיפר לי את האמת: 541 יום נמקה האישה בכלא נווה תרצה. זמן קצר לפני הסיכומים ולאחר שהרכב השופטים הזהיר שהתיק קרס, הודיעה הפרקליטות שהיא חוזרת בה מכתב האישום. האישה זוכתה. במהלך החקירה איימו השוטרים והפרקליטות על החשודה, שהייתה ערבייה, שאם לא תודה ברצח בעלה יפיצו תמונות המתעדות רומן שניהלה – דבר שלא היה ולא נברא. ההתנהלות הזו סיכנה את חיי החשודה, אך הדבר לא הרתיע את הפרקליטות. לאישה לא הייתה שום כתובת להתלונן לפניה על הפרקליטות. 7. בנובמבר 2018, שמונה שנים לאחר תחילת פרשת הרפז, שטלטלה את צמרת הצבא והביטחון של ישראל, הורשע מחולל הפרשה, בועז הרפז, במסגרת עסקת טיעון, בזיוף המסמך המדובר בפרשה ובשימוש בו (מסמך הרפז היה מסמך מזויף שהופץ בתקשורת במטרה למנוע את מינויו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל). הפרקליטות נזקקה לשמונה שנים כדי לסיים את הפרשה בעונש מינורי של 220 שעות עבודה לתועלת הציבור שהושת על הרפז. שאלות רבות נשארו בלתי פתורות, כמו מי היו השותפים לתוכניתו של הרפז ולמען מי פעל באמת. יש לזכור שבמהלך החקירות נעצרו בכירים בצבא שהיו מקורבים לרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, ביניהם אבי בניהו וארז וינר, ונגד הרמטכ"ל הועלו חשדות חמורים, אך לבסוף התברר שכל החשדות לא היו אלא עורבא פרח. אכן, אפילו הרמטכ"ל אינו חסין מפני פוגענות הפרקליטות.

סיפורים קשים של הסתרת ראיות

הדוח של נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות (שנת 2018) הוא כתב אישום חמור של הנציב, השופט דוד רוזן, נגד רשויות אכיפת החוק בכלל והפרקליטות בפרט. הדוח מצביע על הסתרת ראיות, שקרים ותפירת תיקים. ההוכחה לכך שהמצב הולך ומידרדר נמצאת במספרים: ב-2016 נמצאו 16 תלונות מוצדקות, ואילו ב-2018 נמצאו 79 תלונות מוצדקות, פי חמישה (מהן 62 תלונות מוצדקות נגד הפרקליטות). תגובת הפרקליטות לממצאים: מדובר רק ב-62 תלונות מוצדקות מתוך 50,000 תיקים בשנה. תגובה תמוהה למדי. האם יעלה על הדעת שמשרד הבריאות יודיע שרק 62 מתוך 50,000 חולים מתו בשל מחדלי המערכת? מכל מקום, 90% מהתיקים (קרי 45,000 בשנה) מטופלים על-ידי התביעה המשטרתית, שלגביה נמצאו רק שבע תלונות מוצדקות. כלומר, 62 התלונות המוצדקות היו מתוך 5,000 תיקים ולא 50,000. ועוד: הנציב רוזן מטפל אך ורק בתלונות שהוגשו לו. ואולם ידוע שרבים נמנעים מלהגיש תלונות על הפרקליטות מחשש שיבולע להם. מאחורי המספרים והנתונים מסתתרים סיפורים קשים על הסתרת ראיות, על שקרים של פרקליטים בבית המשפט ועל תפירת תיקים לחשודים שידיהם נקיות. אני סקרן לדעת אם מישהו מהפרקליטים האחראים להתנהלות הפלילית הזאת ייתן את הדין, ועלי להודות שאופתע מאוד אם כך יקרה. כצפוי, אף עמותת "טהרנים" אינה פונה, ואני משוכנע שגם לא תפנה, לבג"ץ בדרישה למצות את הדין עם הפרקליטים העבריינים לכאורה.

התעלמות והתנשאות

אפרט שני מקרים המדגימים את חומרת הבעיה: בנובמבר 2018 חקר נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, תלונה של עורך דין שייצג נאשם בשוד מזוין. לפי בדיקתו, המדובב שהפעילה המשטרה שיקר, וחומר חקירה מהותי שהתקבל בפרקליטות לא הועבר להגנה. הנציב קבע שנפל פגם חמור בהתנהלות הפרקליטות כאשר לא חשפה ראיה שהייתה בבחינת "ראיית זהב" להגנה, ולפיכך נמנעה ההגנה מלגבות עדויות משוטרים שיכלו לסייע לה. במקרה השני, באוגוסט 2018, דרש הנציב לפתוח בצעדים מנהליים נגד פרקליטה שביקשה חוות דעת מוזמנת. הפרקליטה הצהירה בבית המשפט הצהרה לא נכונה והסתירה מההגנה עובדה משמעותית. למקרא הדוחות של השופט רוזן, יש להצטער על כך שחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות אינו מאפשר לנציב לפרסם את שמם של האחראים למעשים חמורים. אני סבור שחיוני לתקן את החוק ולאפשר את פרסום שמותיהם של הפרקליטים שסרחו. במרס 2020 כתב נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, השופט רוזן, דוח המעיד שוב עד כמה פרקליטות המדינה מזלזלת באזרחים. בפרקליטות קיימת ועדת ערערים המטפלת בכל הערערים הפליליים המוגשים לגבי החלטות גופי החקירה והתביעה בישראל. הוועדה פועלת במסגרת מחלקת הערערים ומטפלת בערעורים נגד סגירת תיקים פליליים ואי-פתיחת חקירות. בדוח שלו, השופט רוזן מציין שמחלקת הערערים אמורה לשמש כגוף ביקורת שתפקידו לבחון החלטות של גורמי אכיפת החוק ולברר כיצד נכון לפעול: להשאיר את ההחלטה על-כנה, לשנותה חלקית או לשנותה לחלוטין. מחלקת הערערים מטפלת באזרחים שנפגעו, אשר חשים שנגרם להם עוול לאחר שנקבע לא לחקור חשדות פליליים או לא להעמיד לדין את הגורמים שפגעו בהם. השופט רוזן כותב: "רבים מאותם אלפי נפגעים מבקשים לממש ערער למחלקת ערערים בפרקליטות המדינה, ובשגרה משרדית נדחה ערעורם [...] מחלקת הערערים קטנה ודלת אמצעים, וכפי הנראה אינה יכולה למלא כהלכה את ייעודה על-פי חוק, דבר הגורם לשיהוי בבקשות האזרחים אשר מבקשים לערער, ובשל כך לא אחת פוקע הזמן שהחוק מאפשר להם לעשות זאת". השופט רוזן קובע: "נתגלתה דעתי לנתון מטריד ותמוה לפיו אחוז הערערים שבעקבותיהם מועמד חשוד לדין הינו זעום ביותר (רק ב-0.4% מהערעורים בשנת 2018-2017 הועמד חשוד לדין משמעתי או שההליך עימו הסתיים בהסדר פלילי). על-פי תמונת מצב זו העולה מדוחות רשמיים של משרד המשפטים, לא יהיה זה מופרז לומר כי מחלקת ערערים נתפסת, בצדק או שלא בצדק, כעלה תאנה יותר מאשר כגוף ביקורת אמיתי ואפקטיבי". דוח זה של הנציב רוזן חושף ביטוי נוסף להתעלמות ולהתנשאות של פרקליטות המדינה על האזרח המבקש ממנה סעד. כאשר אנשי מערכת המשפט והמשטרה מסתבכים, הפרקליטות יודעת לנהוג בהם באופן אחר מבשאר בני תמותה. כך למשל סגרה הפרקליטות את התיק נגד התובע אורי קורב בחשד להטרדה מינית. התיק נסגר נוכח סירובה של פרקליטה, שהייתה כפופה לקורב, להעיד נגדו. גורם משפטי בכיר אמר על סגירת התיק: "ברור לי שיש כאן שמירה של המערכת על בניה. לא מתקבל על הדעת שיכולים היו לשלוח לקוסטה ריקה אנשים שישכנעו מתלוננת למסור עדות נגד חיים רמון, ולא חילצו מהפרקליטה עדות על-אף כל הניסיונות. סגירת התיק נועדה לכך שקורב יפרוש ויקבל פנסיה מוקדמת". קורב, שהיה התובע הראשי במשפטו של אולמרט, לימד במכללת שערי משפט במקביל לעבודתו בפרקליטות, והתבטא באוזני הסטודנטים בלשון חופשית. בין השאר, כינה כמה שופטים "חמורים". במכללה לימד אף שלא קיבל היתר לעבודה פרטית. על מעשיו אלה הורשע בדיון משמעתי במסגרת הסדר טיעון, ונידון לנזיפה, הפקעת משכורת אחת והורדה בדרגה לשנה. למרות זאת, הותר לו להמשיך לשמש כתובע הראשי במשפט אולמרט.

טיוח עבירות של המערכת

דוגמה בולטת עוד יותר לטיוח של עבירות אנשי המערכת היא פרשת הפרקליטה רות דוד: נגד דוד הוגש כתב אישום ב-2015, ומאז, ההליכים נגדה מתנהלים בעצלתיים. כבר בעת כהונתה כפרקליטת מחוז תל אביב, היו מי שהעלו נגדה תלונות על התנהלות בלתי חוקית ומושחתת. אף על-פי שהחשדות לגביה היו כבדים מאוד, יש עדויות לכך שרות דוד יצרה מנגנון של השמדת תיקים, כדי למנוע את חשיפת מעשי השחיתות חסרי התקדים שלה, וייתכן גם של פרקליטים נוספים. בכירי הפרקליטות מונעים בדיקה חוזרת של התיקים שטופלו על ידה במהלך כהונתה. בדיקה פנימית שנערכה לא העלתה דבר, אף על-פי שהיועמ"ש קבע: "התנהלותה של רות דוד הייתה בעייתית ואינה עומדת בקנה אחד עם נורמות התנהגות המצופות מפרקליט בפרקליטות המדינה". השופט דוד רוזן מתח ביקורת חריפה על הפרקליטות לאחר שהתברר כי תיק רשות המיסים שבו נחקרה רות דוד הושמד, ולא נמצא תיעוד על ההחלטה לבער את התיק. למרות כל זאת, חמש שנים אחרי חשיפת הפרשה, הפרקליטות ממשיכה להתנגד לחקירה חיצונית נטולת פניות, מתוך הנחה שהציבור יאמין כי מעשיה העברייניים של רות דוד החלו רק לאחר פרישתה ושלפני כן היא הייתה ישרה כסרגל. היועמ"ש מנדלבליט סגר, בנימוקים תמוהים, את התיק שממנו השתמע שדוד קיבלה מתנות בשווי של עשרות אלפי שקלים מעו"ד רונאל פישר בעת שכיהנה כפרקליטת מחוז תל אביב. אין ספק שהיה על מנדלבליט להעמיד לדין הן את דוד והן את פישר, כפי שנעשה במקרים דומים שבהם לא היו מעורבים אנשי הפרקליטות. יש הטוענים כי בשל תפקידה הבכיר של דוד היה חשש שתחשוף מידע לא נעים מבחינת הפרקליטות, ולכן זכתה ליחס מיוחד. שיא השיאים בהעלמת עין מחשדות למעשים פליליים חמורים בא לידי ביטוי בדוח השופט רוזן שפורסם ב-2019. בדוח נקבע כי בין מפכ"ל המשטרה לשעבר יוחנן דנינו לבין קצינה שהייתה נתונה למרותו התקיימו יחסים מיוחדים, כי פרקליט המדינה שי ניצן "חסם" את האפשרות לחקור יחסים אלה וכי החלטתו של ניצן שלא לחקור את יחסי דנינו והקצינה היא בלתי קבילה. קשה להאמין, ואף מדהים: בפרשה זו, שבה שופט העלה חשדות חמורים נגד שניים מבכירי שומרי הסף, התקשורת כמעט לא עסקה. אין ספק שאילו פוליטיקאי כלשהו היה מעורב בפרשה דומה – מיד היו נפתחים אולפנים, והתקשורת לא הייתה חדלה מלתבוע את מיצוי הדין. יתרה מכך, ביולי 2020 חשף העיתונאי יואב יצחק באתר האינטרנט "מחלקה ראשונה" כי הנציב דוד רוזן פתח מחדש את החקירה, וזאת בעקבות עדויות חדשות, שלפיהן בעת החקירה הראשונה הוסתר מידע רב מהנציב על-ידי גורמים במח"ש. כמובן, גם חשיפה זו לא זכתה לשום אזכור בתקשורת. בדוח הסנגוריה הציבורית ל-2015 נקבע כי הפרקליטות מקשה על חשיפת הרשעות שווא ופועלת בניגוד עניינים בטיפולה בבקשות למשפט חוזר. גם בעניינים מנהליים, הפרקליטות נוהגת לפי נהלים משלה. כך למשל הוחלט ב-2016 לבטל את המכרזים הפנימיים למשרות פנויות במשרדי הממשלה, כדי למנוע התנהלות של קליקות סגורות ולאפשר גיוס כוח אדם איכותי ומקצועי מחוץ לשירות המדינה. הוראה זו חלה על כל משרדי הממשלה אבל לא על הפרקליטות.

המערכת טאטאה מקרים פליליים של שופטים

שופט בית המשפט המחוזי בדימוס, שלי טימן, שישב 27 שנים על כס המשפט, אמר על הפרקליטות, בכמה ראיונות, דברים חמורים יותר מהדברים שאני מציג בפרק זה. הנה אחד מהם: השופט טימן טען כי "המערכת טאטאה מקרים פליליים של שופטים. שופטת שנקשרו בשמה חמישה מעשים פליליים עזבה את משרתה". יצוין כי נגד השופטת לא נפתחה חקירה, והיא החליטה לפרוש מיוזמתה. השופט טימן המשיך ואמר: "בהרכב שישבתי בראשותו כתבנו דברים מאוד מאוד חריפים על שתי פרקליטות ואיש משטרה. אמרנו שהם רימו ושיקרו אותנו, ואיש המשטרה אף עלה בדרגה". לימים, המשיך טימן וסיפר, פגש את פרקליט המדינה דאז, משה לדור, והלה התלונן לפניו: "למה כתבת את מה שכתבת? הן איבדו את העתיד שלהן". לדור לא היה מוטרד מכך שפרקליטוֹת רימו ושיקרו בית משפט אלא מכך שעתידן המקצועי נפגע. יתר על כן, בשום שלב הוא לא סבר שצריך לפטר אותן. עוד סיפר השופט טימן: "גם עלי היו אמורים לתפור תיק. מישהו אמר לי, 'תופרים עליך תיק'. אני הודעתי לנשיא שלי וקיבלתי על זה אישור משני עורכי דין". טימן טען שמי שעמדו לתפור לו את התיק היו הפרקליטות או המשטרה. ב-12 ביולי 2008, בתוכנית "פגוש את העיתונות", אמר טימן לדנה וייס את הדברים האלה:

• הפרקליטות מלאה אגו [...] הרצון להרשיע בכל מחיר, האמביציה הזאת, המחדלים של המשטרה שאיננה עושה עבודתה, תוך אמביציה להשיג הרשעה בכל מחיר, שלעתים מצליחה [...] המשטרה גם, במקרים מסוימים, תופרת תיקים. לצערי הרב, בחלק מהמקרים, התקשורת משפיעה קשה [על הכרעות הדין בבית המשפט – ח"ר], זאת אומרת, השדולות והתקשורת קובעות את גורלם של נאשמים, ויש שופטים שאינם מכירים, בודדים, את המילה "זיכוי", בגלל השדולות, בגלל שהשופטים מושפעים ממה שיאמרו עליהם למחרת [...]

ישאל השואל: האם המציאות באמת כל כך חמורה? האם לא הגזמת קצת? כבר ב-2003 אמר רובי ריבלין על הפרקליטות כי "יש סיבה לדאוג שמא במקום שלטון החוק יש לנו בישראל כנופיית שלטון החוק". מאז המצב רק הלך והחמיר.