אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, אזרחי ישראל, מכובדיי כולם, אני רוצה לספר לכם למה אני כאן ובעצם מה גרם לי להגיע למשכן. ישנן שלוש סיבות משמעותיות שהביאו אותי למקום הזה. הסיבה השלישית היא המשמעותית מכולן. אתחיל מההתחלה ואחזיר אתכם לילדותי. גדלתי בשכונת גבעת גאולה ברמת גן, כאשר מולי בחזית שכונת היוקרה רמת חן ומאחוריי שכונת רמת השקמה. הפערים הכלכליים בין השכונות היו אדירים.
ראיתי ושמעתי את הילד משכונת היוקרה מספר על חוויותיו מהטיול המשפחתי בחו"ל בזמן שהילד בשכונה מאחוריי ראה את הוריו שורדים בקושי כלכלי רב, קושי המתסכל אותו, מדכא אותו ומייצר אצלו תחושת קיפוח, שלעיתים באה לידי ביטוי אפילו במעשים שהובילו אותו להסתבך בפלילים. ראיתי איך ילדים נבונים ומוכשרים נפלטים ממערכות החינוך ונאלצים לצאת לסייע בפרנסת הבית, בזמן שבשכונת היוקרה גם תלמיד בינוני זכה לשיעורים פרטיים וקיבל כלים אשר סייעו לו להגיע להשכלה הפורמלית הדרושה על-מנת לבנות ולעצב את עתידו. ילדי שכונת היוקרה היו על המסלול הבטוח להצלחה, ולעומתם, לילדים בשכונה שמאחור לא היה סיכוי, וכפועל יוצא לא הייתה להם תקווה.
הילדים האלה ושכמותם הם הסיבה הראשונה שבגללה אני כאן. גם היום כמובן מקרים כאלו נפוצים בשכונות ובפריפריה. לאורך השנים פעלתי והתנדבתי רבות על-מנת לשנות את המשוואה, לתת לילדים כמו אלו שגדלו לצדי, מהשכונה שמאחור, סיכוי אמיתי ותקווה לנפץ את תקרת הזכוכית, לממש את הפוטנציאל ולבנות לעצמם עתיד טוב יותר, על-אף כל הקשיים והאתגרים המובנים. חיפשתי מאז ומתמיד את הפלטפורמות שיעניקו לי כלים לסייע ולחלץ כמה שיותר ילדים מהמציאות הלא הוגנת בה הם חיים.
לאורך שנות התנדבותי הציבורית נחשפתי למקרים רבים של חוסר בהזדמנויות לקבוצות מוחלשות בחברה, מה שהוגדר לימים כ"פריפריה חברתית", מושג הכולל בתוכו כמובן גם נשים, עולים, קשישים, חסרי ישע ועוד. אני רוצה לשתף אתכם במקרה אחד מיני רבים הממחיש את האפליה המובנת אתה מתמודדים אלו שנולדו בצד הלא נכון של הכביש. מקרים מסוג זה הינם הסיבה השנייה שמביאה אותי לדוכן הזה.
מדובר במשפחה המתגוררת בעיר הגובלת במועצה אזורית ובה שני ילדים על הרצף האוטיסטי. בהמלצת אנשי מקצוע, לרבות אבחונים, רצו הוריהם להעבירם למסגרת המתאימה להם ולצורכיהם, אך אותו מוסד חינוכי הנמצא במועצה האזורית הסמוכה סירב לקבלם בטענת שווא שלא נותרו עוד מקומות פנויים. תחנוני האם המסורה נתקלו בסירוב עיקש ובאטימות. בצר לה, הגיעה אלי בהיותי יושב-ראש עמותת מיל"ה, הפועלת לתיקון עוולות חברתיות ומתן הזדמנות לקבוצות מוחלשות בחברה הישראלית. נכנסנו לעובי הקורה ונדהמנו לגלות שהסיבה האמיתית לסירוב הייתה שבמוסד החינוכי, הממומן מכספי ציבור, שומרים מקומות רק לילדי קיבוצים ומושבים.
אתם מבינים? במדינת ישראל ילד אוטיסט עלול שלא להשתלב במסגרת המתאימה לו ולצרכיו כי נולד בשכונה שבעיר ולא בקיבוץ שממול. זהו, כאמור, מקרה אחד מיני רבים אליהם נחשפתי לאחר כ-20 שנות פעילות חברתית וציבורית, מקרים אשר גרמו לי להקדיש את מלוא מרצי למען הקבוצות המוחלשות בחברה ולמען כל אלו המוגדרים כפריפריה חברתית, מקרים אשר החדירו בי את הרצון העז להגיע אל הבית הנכבד הזה לפעול למען עם ישראל לתקן עוולות ולהיות לפה עבורם כאן בכנסת ישראל, המקום בו באמת אפשר להוביל ולקדם תהליכים חברתיים.
יש בכוח כל אחת ואחד מחברי הבית הזה להציל נפשות ממש, לא בשדה הקרב מול האויב אלא בשדה הקרב שעבור חלק מאחינו בארץ ישראל הוא החיים עצמם. אני שמחה וגאה לעמוד כאן היום בידיעה שלאחר שנים רבות של פעילות למען שוויון הזדמנויות ותיקון עוולות ישנם אזרחים רבים הצופים בי עכשיו ויודעים שכניסתי לתפקיד יכולה להיות הגשר המחבר בין שני צידי הכביש המטאפורי המעצב את חייהם ועתידם. זו זכות עצומה עבורי ואני מתחייבת להנגיש עבורם את בית הנבחרים במקרים הראויים לכך.
אני יודעת כי תנועת הליכוד, אשר לאורך השנים ביססה את עצמה כמפלגת העם, היא הבית והאוזן הקשבת לתושבי הפריפריה, השכונות, וכן כל יתר הקבוצות המוחלשות בחברה. על-אף שמפלגות השמאל נוטות לנכס לעצמן את התחום הסוציאלי, אני סבורה כי דווקא הגישה החברתית-כלכלית של תנועת הליכוד היא זו המסוגלת לתת מענה ומזור אמיתי לסוגיות המנציחות את הפערים בחברה הישראלית. שליחותי, בין היתר, תהא להניף את הדגל החברתי בתנועת הליכוד בהשראת דברי זאב ז'בוטינסקי: המהות היסודית של נשמת ישראל, אמר מורנו ורבנו, היא התשוקה ליושר חברתי לפי המושג העברי של הצדק הסוציאלי.
אנחנו, נציגי סיעת הליכוד בכנסת, צריכים לפנות את זמנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להמשיך ולהוביל את מדינת ישראל להישגים כבירים, ובתוך כך להגיע להסכמים מדיניים, הסכמי נורמליזציה והסכמי שלום, ולהבאת חיסונים לעם ישראל.
חבריי חברי הכנסת, לפני סיום אני רוצה לספר לכם סיפור אישי. התלבטתי אבל החלטתי לספר. לפני כ-10 שנים חליתי בסרטן השד כולל גרורות. טופלתי בטיפולים אגרסיביים, עד כדי השבתת פעילותי העסקית והציבורית. בעודי שוכבת במיטה לאחר עוד טיפול מתיש הבנתי שעלי לבחור בין החיים למוות. הבחירה כמובן הייתה בחיים. נאבקתי במחלה במשך יותר משנה, וברוך-השם, הבראתי. יצאתי מחוזקת ומלאה בתובנות לאחר שנתקלתי במטופלות מכל קצוות הקשת החברתית. מאז שהחלמתי אני תומכת בחולי סרטן, בעיקר בנשים, וזו עוד סיבה שאני כאן. אני מספרת את הסיפור האישי שלי ומציידת אותם בכלים שיסייעו להם להתמודד עם האתגר הכי קשה בחייהם.
עברתי כברת דרך משמעותית. מכל פרק ופרק בסיפור חיי אימצתי תובנות וערכים שחיזקו אותי והפכו אותי למי שאני היום, אך בזכות הוריי היקרים, הרצל ואהובה, זכרם לברכה, תמיד הרגשתי בצד הנותן והתומך ולא בצד הנתמך. הוריי שעלו ארצה מלוב ומתוניס נשלחו לגור במעברה. הם נאלצו לפלס את דרכם בתוך הקושי הכלכלי, התרבותי והמנטלי, אך תמיד הקפידו להשריש בנו ערכים ולהטמיע בנו את המסר "תעזו לחלום". הם ודאי מביטים בי מלמעלה, שמחים על-כך שלאורך השנים העזתי לחלום והיום אני מגשימה. הם אלו שלימדו אותי לא לוותר ולהפוך לימון ללימונדה. אני סמוכה ובטוחה שהוריי גאים. כפי שחינכו אותי, גם לאחר שעברתי דרך אישית ארוכה במהלכה צמחתי והצמחתי, תמיד זכרתי ואזכור מאין באתי ולאן אני הולכת.
חבריי הנכבדים, כל הנקודות עליהן סיפרתי לכם היום לא יכולות היו להתחבר בצורה נכונה ולהתגבש לעשייה ציבורית כה רחבה אלמלא הייתי עושה את הבחירה החשובה בחיי, בעלי היקר, מוטי יוגב, שתומך ומלווה אותי לאורך כל המסע. אני אוהבת, מעריכה ומוקירה אותך על הוויתורים הרבים שעשית על-מנת לאפשר לי לממש את שליחותי הציבורית ולהפוך אותי למאושרת.
אני מבקשת להודות גם לילדיי עמרי, אוראל ושרון, שקיבלו לאורך השנים באהבה ובתמיכה את ההחלטה שלי לחלוק את הזמן והכוחות עם אוכלוסיות מוחלשות, ותמיד היו גאים בעשייה החברתית שלי.
משהו אחרון, קטן, לסיום. לרוב האנשים שבחרו בחיים הציבוריים ובוודאי לכם, חברי הכנסת, יש או צריכה להיות להבת אש קטנה הבוערת בכם ויוצרת דחף מיוחד שמניע אתכם להגיע אל בית המחוקקים. לכל אחת ואחד מאתנו יש איזו נקודה אישית אשר הובילה אותנו לשליחות הציבורית ויצרה את השאיפה להקדיש את חיינו למען הציבור בישראל.
אני שיתפתי אתכם בלהבה הפרטית שלי, זו שבוערת בתוכי משחר ילדותי, ובזכותה או אולי בגללה אני נמצאת כאן היום. תודה רבה לכם.
