מה קורה כאשר הסנאט מחולק בשווה בין שתי המפלגות הגדולות? ההיסטוריה האמריקנית מספקת תשובות, גם אם לא רבות, משיב וושינגטון פוסט; הפעם האחרונה הייתה ב-2001 ומאז היו שינויים משמעותיים. זה קרה בפעם הראשונה ב-1881 למשך כשנתיים, לכמה חודשים ב-1954 ולחצי שנה לפני שני עשורים.
מי מנהל את הסנאט? סגן הנשיא. החוקה קובעת שהוא גם נשיא הסנאט, שאינו משתתף בישיבות ובהצבעות הרגילות, אך נהנה מן הקול המכריע במקרה של תיקו. בתחילת 2001 היה זה אל גור לכמה ימים, ואחרי השבעתו של ג'ורג' בוש הבן – דיק צ'ייני. הפעם זו תהיה קאמלה האריס, שהייתה עד עתה סנאטורית מטעם קליפורניה.
ומה לגבי המפלגה השנייה? ב-1881 וב-2001 הגיעו המפלגות להסכמה על חלוקה מסוימת של הכוח; כרגיל, מפלגת הרוב מחזיקה בכל המשרות, כולל בראשות כל הוועדות וברוב בכולן. ב-2001 הן הסכימו על חלוקה שווה בהרכבי הוועדות, וקבעו שתיקו בוועדה יאפשר להביא את החקיקה למליאת הסנאט. ראשי שתי הסיעות, טרנט לוט הרפובליקני וטום דאשל, הם שעיצבו את ההסכמות. "הייתי יכול להיות חמור גמור ולהגיד: יש לנו את הרוב, לכו לעזאזל. ואז היינו מנהלים מלחמה יום-יומית", מסביר לוט. ההסדר פעל שישה חודשים, עד שהדמוקרטים שכנעו את ג'ים לפורדס לעבור לשורותיהם וזכו ברוב.
האם תיתכן פשרה כזאת כיום? כן. שתי המפלגות לא אמרו כיצד ינהגו במקרה של תיקו. כמה מאנשי הסגל של לוט ודאשל עדיין עובדים אצל ראשי שתי הסיעות הנוכחיים, מיץ' מקונל וצ'אק שומר. לפני 2016, כאשר היה סיכוי של תיקו, מקונל אמר שישאף לשחזר את ההסכמות של 2001. "פשוט נעתיק את מה שעשינו אז", אמר.
אבל הסנאט השתנה בצורה משמעותית מאז 2001, הוא הרבה יותר מקוטב ופחות נכון לשיתוף פעולה דו-מפלגתי. "טום דאשל ואני דיברנו מדי יום יותר מכפי שמקונל ושומר מדברים בחודש שלם", אומר לוט. דוגמה בולטת: תריסר סנאטורים רפובליקנים התנגדו רק אתמול (6.1.21) לאישור נצחונו של ג'ו ביידן, ובכך הפכו את אחד מתפקידיו הבסיסיים והדו-מפלגתיים ביותר של הקונגרס לכלי בידי טענותיו חסרות הבסיס של דונלד טראמפ. אחרי זה, ואחרי השקעה של מאות מיליוני דולרים במירוצים בג'ורג'יה, האם הדמוקרטים יהיו מוכנים לחלוק את הכוח עם הרפובליקנים?
אם יש לדמוקרטים 51 קולות, מה יוכלו להעביר? ברוב כזה (כולל האריס) יוכלו הדמוקרטים לאשר את מועמדיו של ביידן לקבינט, לשופטים פדרליים ולבית המשפט העליון (אם יתפנה בו מקום). הם גם יוכלו להעביר את החקיקה הנוגעת לתקציבים והוצאות, בהליך שמאפשר לאשר חקיקה ברוב של 51 בלבד. כך הם העבירו את אובמהקר ב-2009 וכך ניסו הרפובליקנים לבטל אותה ב-2017. אבל זהו הליך מוגבל ולא ניתן להשתמש בו לחקיקה שאינה קשורה לתקציב. את שאר החקיקה ניתן לתקוע בפיליבסטר, הדורש 60 קולות כדי להתגבר עליו. תיאורטית, הסנאט יכול לשנות את הנוהל ולבטל את הפיליבסטר, אבל לשם כך יהיה צורך בתמיכה של כל הדמוקרטים – ואחד מהם, ג'ו מנחין, כבר הודיע שיתנגד.
