מדינת ישראל נמצאת במשבר הכלכלי החמור ביותר שידעה מעודה. אך שורשי המשבר נטועים עמוק בתוככי החברה הישראלית כבר הרבה זמן: כבר יותר מעשור שישראל נמצאת בבוץ כלכלי שנראה לכאורה שלא ניתן לצאת ממנו, והבוץ הזה, שנהיה טובעני יותר ויותר ככל שהזמן נוקף, מתגלם בדמותו של תחום הדיור בישראל. הרי ההוצאה הכי גדולה של הישראלים היא דיור, בין אם זה בא לידי ביטוי במשכנתה או בשכירות, וההוצאה הזו גדלה משנה משנה.
החל ב-2008 מחירי הדיור בישראל החלו לעלות בצורה מטאורית, וכיום נדמה שהמחירים ימשיכו לנסוק באין מפריע. למשבר הזה אחראי ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובמשבר זה נעוץ הכישלון הקלוסאלי של מדיניותו בתחום הכלכלי; שלא לדבר בכלל על יוקר המחיה, שמעלה, בנוסף להוצאות הדיור, קשיים בלתי פוסקים ובלתי נתפסים על הדעת על האזרחים. בגרעין המדיניות הזו טמונה המשנה הכלכלית של רה"מ: שוק פרוץ, לא חופשי, שאיש לא משכיל לאזן אותו; אין איזון בין ביקוש מול היצע ואין איזון בין המותרות של השוק להכתיב עצמו לבין רגולציה בריאה והכרחית. ולא מדובר רק על שוק הדיור, אלא על כלל משנתו הסדורה של רה"מ באשר לכלל כלכלת ישראל.
באמתלה שגויה של קפיטליזם, שוק הדיור נמצא בנקודה בה הוא מאבד את כלכלת ישראל לדעת. בגלל שדור שלם של ישראלים כבר איבד את החלום לקנות דירה, מחירי השכירויות מרקיעים שחקים; ליתר דיוק, מחירי השכירויות כבר היו גבוהים לאין שיעור גם כאשר החלו מחירי הדירות לעלות בצורה מטורפת, אך בחסות אותם מחירי הדירות, שמאמירים עוד ועוד, מחירי השכירויות עלו ועולים בהתאמה. לא שלא ניתן לייצב את השוק ולהוריד מחירים - אפשר גם אפשר, בעיקר בעזרת רגולציה בתחום השכירויות לצד בנייה מסיבית של דירות; ניתן לשחק עם הריבית בלי סוף, אך הכלי הזה לבדו לא יפתור כלום כהוא זה.
באמתלה שגויה של קפיטליזם, כלכלת ישראל גם היא מצאה עצמה, ערב משבר הקורונה, בנקודה בה היא מאבדת עצמה לדעת. צריך להבין, אין דבר כזה שוק שהוא חופשי לחלוטין, שכן זוהי ההגדרה של כאוס כלכלי; רק רגולציה יכולה להפוך שוק לחופשי באמת. אך בישראל אין תחרות ואין רגולציה שווה, שכן היא מבדילה בין המעמדות. כך יוצא שהאלפיון העליון נהנה משוק פרוץ, וכך יוצא שמספר מצומצם של משפחות שולטות בחלקים נרחבים של המשק הישראלי.
לדוגמה, חוק עידוד השקעות הון, אשר נועד במקור, כאשר חוקק בשנות החמישים, לעודד פתיחת מפעלים בפריפריה, משמש כיום כחוק הפוטר ממיסים את חברות הענק במשק. כל זאת בעוד שהאזרח הפשוט נאנק תחת המיסים שעליו לשלם. מי שדאג לפטור את אותן חברות ענק ממיסים הוא כמובן נתניהו בכובעו כשר האוצר בממשלת אריאל שרון. למעשה, הריכוזיות היא בעיה בפני עצמה, אך המדיניות של רה"מ היא הבעיה האמיתית; בסופו של דבר, המשבר בתחום הדיור הוא סימפטום של בעיה רב מערכתית אשר אוצרת בתוכה את כלל כלכלת ישראל, ואשר במרכזה עומדת משנתו הכלכלית של נתניהו.
ב-2011 קמה בישראל המחאה הגדולה ביותר שהתקיימה אי-פעם במדינה - מחאת האוהלים, אשר דרשה שהממשלה תעשה סדר בתחום הדיור והשכירויות. מי שדאג למסמס את אותה מחאה הוא לא אחר מאשר נתניהו, שמצידו המשיך במדיניותו הדוגלת בהעלאות מחירים. כך יצא שבגלל נתניהו שני דורות יצאו נפסדים: האחד, זה שזוכר שפעם המחירים היו שפויים ושיצא למחות בעקבות הזיכרון הזה; והשני, זה שחסר זיכרון זה מפאת גילו ושקיים לגביו ספק אם ישכיל לצאת ולמחות מכיוון שהוא לא יודע שפעם המצב היה שונה ושאפשר אחרת. למעשה, מה שעצוב הוא שהדור הראשון איבד חלום, והדור שאחריו בכלל לא יודע לחלום.
נתניהו, כמובן, לא רק מיסמס את המחאה, אלא חיסל כמעט לחלוטין את השיח שהיא יצרה, מה שהיה אולי ההישג הכי גדול שלה. במערכת הבחירות הנוכחית, כמו אלו האחרונות, נושא הדיור לא רק שנדחק לשוליים, אלא שכלל אינו מדובר; היחיד שמדבר עליו - ירון זליכה - בכלל לא עובר את אחוז החסימה. הגיע הזמן שהנושא הכה חשוב הזה יצוף מחדש, שהרי הוא עומד בבסיס הכלכלה הישראלית. ניתן לשער כי ללא מעשי החבלה של נתניהו בכלכלת ישראל בכלל וביוקר המחיה ושוק הדיור בפרט, ההתמודדות של הישראלים עם המשבר הכלכלי שהגיע בעקבות המגיפה יכול היה להיראות אחרת. בסופו של דבר, פיגועי התופת שנתניהו ביצע בשוק הדיור והשכירויות הם אולי הפשעים הגדולים והחמורים ביותר שלו.
